לגיבור הפרטי שלי היה חלק בגירוש הערבים

מדי שנה, בערב יום הזיכרון, היינו הולכים לבקר את הבכרכים ברחוב שפינוזה, ב"פרטר" שלהם, כמו שקראו אז לדירות בקומת קרקע, ואחר כך בפרטר ברחוב פיירברג, כשהאשה כבר התאלמנה, מדליקים את הרדיו ומאזינים דומם לטקס. אלבינה (בינקה) וארתור בכרך איבדו את בנם היחיד, גדעון, שהם קראו לו פאולי, בעת כיבוש הכפר טנטורה. ארתור היה רופא אף אוזן גרון רב קסם, עם מכשיר בדיקות משונה על מצחו, שאהב לשתות כוסית קוניאק מדי פעם, בינקה היתה רופאה כללית. הם היו חברי ילדות של סבתי וסבי. הורי החליטו לקרוא לי על שמו של בנם, ומאז חשתי צורך לבקרם מדי יום הזיכרון.