ענת אור רימון
ענת אור רימון

אורלי וילנאי שולחת את הילד שלה לצבא: היא מדווחת שהיא נרגשת, רועדת וגאה ("ילד מתגייס", "הארץ", 8.5). כדרכן של אימהות, היא חושבת על אוכל, ומדמיינת את הילד שיהפוך לגבר, שייצא למלחמה ויביא שלום. היא זוכרת אוטובוסים מתפוצצים, ואת הילד שלה, שנאלץ לשחק על הגג כדי שלא יתפוצץ ברחוב, וצבע אדום. גם בנה, מתברר, זוכר הרבה "צבע אדום". הכוונה היא לא לדם שנשפך ברצועת עזה בזמן שהוטלו בהפצצות מהאוויר מאות טונות חומרי נפץ על השטח הנצור והצפוף בעולם, אלא לאזעקות שנשמעות בישראל כשעפים טילים מתוצרת בית בכיוון ההפוך. שיהיה ברור — הטילים הללו פוגעים, בטח שהם פוגעים, והילדים שלנו גדלים בחרדה. כל היַלדוּת שלהם התעצבה בחרדה מהטילים מעזה, והם מרטיבים בלילה, וצריכים פסיכולוגים כדי להתמודד עם הטראומה, וזה לא נגמר, וזה טירוף, ומתי יבוא כבר שלום? אבל בכתיבה החופשית, כמו תמיד, לא ברור איזה רובד של תודעה מסגירה הטרמינולוגיה של הצבע האדום.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ