חייו וזמניו של איאד אל־חלאק

רוגל אלפר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
רוגל אלפר

המחשבה על הרגעים האחרונים בחיי איאד אל־חלאק לא מרפה ממני. אינני טיפוס סנטימנטלי אבל כשראיתי את אביו בטלוויזיה נקוו דמעות בעיני וחשתי זעם חסר אונים גואה בי. גם לי יש בן עם צרכים מיוחדים, ובינואר הוא יהיה בן 25, בערך בגילו של אל־חלאק, שהיה בן 32 כששוטרים ירו בו כמו כלב בחדר אשפה בעיר העתיקה בירושלים.

אל־חלאק היה לבד לגמרי כשנרצח בדם קר. אל חדר האשפה נמלט בבהלה. חיפש שם מחסה לאחר שברח בריצה משוטרים שביקשו לבדוק אותו. הוא לא הבין אותם. לא הבין מה הם רוצים ממנו. הם הפחידו אותו. אני יודע בדיוק איך פחד. יודע בדיוק איך הוצף בחרדה בתוך שנייה או שתיים, מרגע שהשוטרים קראו לעברו בנימה סמכותית ומאיימת. אני יודע בדיוק איך נראו פניו, איזה מבט עטו. אני מכיר את זה מהבן שלי. כשהיה קטן, עטפתי אותו בזרועותי כשהוצף בחרדה כזו, חיבקתי אותו חזק אלי, עד שיירגע.

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ