אלוף בן
אלוף בן

קראתי את המאמרים של עודה בשאראת ("ואם היית חי בעזה", 17.9) ואבנר גבריהו ("זה לא עלוב לבקר הסכם ציני וכוחני", 22.9), וחזרתי ל–19 בנובמבר 1977, לרגע נחיתתו של אנואר סאדאת בירושלים. ישבנו בסלון וצפינו בהתרגשות, בשחור לבן, בדלת המטוס נפתחת ונשיא מצרים יוצא מתוכה. הייתי אז בכיתה ח', וקינאתי בחברי רולי ארד, שאביו היה יו"ר יד ושם ואירח למחרת את האויב שבא לעשות שלום.  

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ