כן, ידינו שפכו את הדם הזה

בפרשת "שופטים" מתואר מקרה שבו נמצא בשדה חלל שלא נודע מי הרגו. כדי לנקות מאחריות את אנשי העיר הסמוכה, מצווה התורה על פרנסיה לערוך טקס מיוחד ולהכריז, "יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ".

האם מנהיגי הציבור החרדי ורבניו, שבהסתגרות הקיצונית שהם מכתיבים לקהלם — כאשר הם קובעים את מינוני הידע שיחדרו מבעד לחומות שהקימו, וכך משמרים את הבורות המנציחה את שליטתם — יכולים לרחוץ בניקיון כפיהם ולומר ביושר "יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ"? מהעדויות בכתבתם של שירה אלק ואהרן רבינוביץ' ("הארץ", 12.3), המתארות שנים של תקיפות מיניות לכאורה, עולה שיהודה משי זהב כמעט שלא פחד שמעשיו יתגלו. המעשים נעשו לכאורה במשרדי זק"א, בביתו, בשכונה, כשמעגל לא קטן של נערים ובגירים מעורבים, ומתברר שרבים בסביבתו ידעו ושתקו; משי זהב לא טרח להסתיר, הוא אפילו התרברב בדבר. וכך, במשך יותר מ–20 שנה אף לא אחד מההנהגה החרדית לא קם והזהיר את הציבור, לא כתב ולא זעק. צנזורת המידע החמורה הנהוגה בחברה החרדית, ובמיוחד בתחום המיני, עבדה שעות נוספות וגבתה עוד ועוד קורבנות.