מינון מגל עד גליה עוז: הקרב על הירושה

יש משהו משותף לכל התופעות הבאות: ההכפשות של עיתונאים ימנים, כמו אראל סג"ל וינון מגל, שמדברות על "מונוליטיות" של התקשורת ה"שמאלנית"; ההתקפות של בעלי במה תקשורתית פופוליסטים ושמרנים, כגדי טאוב וגלית דיסטל־אטבריאן, על "ההגמוניה הליברלית" של האקדמיה ובית המשפט העליון; ספירת אשכנזים ברשימות מפלגות ומוסדות תרבות על ידי מקדמי פוליטיקת הזהויות המזרחית; הפקעת פרשת עמוס וגליה עוז מהמציאות המורכבת על ידי חלק מהפמיניסטיות, והפיכתה לסמל כמעט תנ"כי של כל החטאים והטומאות, עד כדי קריאה להתנער מיצירות של "גברים לבנים פריווילגיים" בכלל; והפיכת המקרה של עוז, או של נתן זך ואחרים, על ידי סופרים ומשוררים צעירים (יחסית), כמו מתן חרמוני ודורי מנור, לכתב אישום אמנותי ומוסרי נגד דור המדינה "הצבוע והמתייפייף" בסיפורת ובשירה.