בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אל תקרא לי דוקטור

תגובות

במשך חיי הארוכים היה לי מזל רב - ומקרה אחד ראוי אולי להזכיר. החמצתי את אחד השלבים המקובלים בחינוך האקדמי. מעולם לא התנסיתי במשמעת שתובעת העבודה על דוקטורט. למעשה, ביליתי חלק גדול מחיי הפילוסופיים בלי אותיות הקסם הללו - - PhD המסמיכות אדם ללמד באוניברסיטה. ספק אם מישהו היה יכול לצאת מכך בשלום היום.

היתה זו תוצאה מקרית של מהלך האירועים. כשעזבתי את אוקספורד, ב-1942, המלחמה הוציאה מכלל אפשרות המשך לימודים אקדמיים. יחד עם אייריס מרדוק ורבים אחרים העברתי את זמני בעבודות שנחשבו לבעלות חשיבות לאומית. כשהמלחמה הסתיימה, כבר פיתחתי דרך חשיבה משלי שלא התאימה לדפוסים המקובלים. כשהתחלתי לעבוד על הדוקטורט לא בחרתי באף אחת מהאופציות המתבקשות, אלא בנושא שהיה כל כך לא אופנתי וכה מקיף - תפישת הנפש אצל פלוטינוס - שמעולם לא השלמתי את התזה.

כך, איפוא, אף שעבדתי על התזה שלי באוקספורד לצדם של בני הדור התוסס ההוא של פילוסופים - אייריס, פיטר סטרוסון, פיטר גיץ', אליזבת אנסקומב, פיליפה פוט, ג'ק סמרט, אנתוני פלו, ג'פרי ומרי וורנוק - והשתתפתי עמם בתהליך הפענוח של ויטגנשטיין, נשארתי לבסוף ללא דוקטורט. והייתי אסירת תודה על כך.

אינני אומרת שההכשרה הכרוכה בעבודת דוקטורט אינה מועילה. היא מספקת לדוקטורנט את הכישורים החיוניים של העורך דין - היכולת להתמודד עם טיעונים קשים. ואולם, העבודה הפרטנית הזאת איננה עוזרת לתפוש את השאלות הגדולות המספקות את ההקשר שלה, סוגיות הרקע שמהן צומחות הבעיות הקטנות. לדעתי, מוכרח להיות קורס מתקן אחרי הדוקטורט - כזה המלמד לעקוף פרטים כדי להתבונן בתמונה כולה. קשה לאדם לעשות זאת בכוחות עצמו. השיטה האקדמית הנוכחית, המאלצת אנשים לכתוב מאמרים בלי שיהיה להם זמן לחשוב עליהם כיאות, מקשה על כך עוד יותר.

אני עצמי נטשתי את הנתיב המקובל עוד הרבה קודם. למדתי פילוסופיה בראש וראשונה משום שבגיל 16 התאהבתי ב"המדינה" של אפלטון; ואפלטון - אף כי לפעמים הוא מתפלפל באופן מורט עצבים - לעולם אינו שוכח את השאלות הגדולות. בנוסף לכך, המצב היה רחוק מנורמלי בתקופה שלמדתי לתואר ראשון. מרבית הגברים שירתו בצבא. הכיתות היו קטנות וכללו לא פחות נשים מגברים. התחרות הקולנית עם הקול הגברי לא התקיימה, ואני חושבת שבמידה רבה הודות למצב הזה התאפשר לי ולנשים האחרות להישמע ולפתח את הרעיונות שלנו. זו התנסות שערכה לא יסולא בפז.

כדי להוכיח שאינני מתנגדת לגברים כשלעצמם, מן הראוי שאומר שפיליפה, אייריס ואני חייבות חוב ענקי למרצה נהדר שאהב את השאלות הגדולות והעניק לנו זמן בלתי מוגבל כדי לדון בהן. הבעיה המרכזית בדיונים המתנהלים בכיתה אינה נובעת רק ממגדר, אלא מבעיה חינוכית נרחבת יותר: איך אפשר ללמוד וללמד פילוסופיה באווירה הנשלטת על ידי תחרות?

מוסדות החייבים לבחון בני אדם מכשירים סטודנטים לנהל קרבות מדומים, והדגש על התחרות יצא מכל פרופורציה. אין ספק שהיא מייצרת פרקליטים טובים. אבל הפילוסופים של העבר לא היו רק פרקליטים. הם היו תופעות וולקניות, הוגים אקסצנטריים שהעלו שאלות חדשות והתמודדו עם הנושאים המרכזיים של תקופתם. רבים מהם פעלו מחוץ לאוניברסיטאות. למעשה, אי אלו מהם - הובס, ברקלי, ג'ון סטיוארט מיל, ניטשה - התלוננו על ההשפעה הרעה שיש לאוניברסיטאות על החשיבה ודבריהם היו טעונים חומר נפץ. כיום, כאשר יותר ויותר אנשים מתועלים למוסדות להשכלה גבוהה, אולי הגיע הזמן לבחון את הסוגיה הזאת?

הכותבת היא פילוסופית. ספרה האחרון הוא "הינשוף של מינרווה"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו