ה"אג'נדה" של גביזון - דעות - הארץ

ה"אג'נדה" של גביזון

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

נשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק, הקפיץ את כל המערכות בהצהרתו, כי הוא מתנגד למינויה של פרופ' רות גביזון לבית המשפט העליון כי "היא באה לעליון עם אג'נדה". ברק הוא האחרון שרשאי להתקומם על כך, שלאדם הנושא את עיניו למשרת שיפוט יש "אג'נדה". הוא עצמו - כמי שהגדיר את בית המשפט כמוציא לפועל של רצון "הציבור הנאור" וקבע ש"הכל שפיט" - גרר את בית המשפט אל לב הוויכוח הפוליטי. באופן פרדוקסלי, עמדתו היא שהפכה את רעיון מינויה של גביזון לאפשרי.

נראה, שברק נחלש בוויכוח שהוא מנהל עם שרת המשפטים, ציפי לבני, התומכת בגלוי בגביזון ובעמדותיה. שאם לא כן, קשה להסביר את הצהרתו, צעד פוליטי מובהק, שפגע למעשה בסיכוייה של גביזון להיבחר. ברק הפך בכך את עצמו ואת גביזון לתמונת מראה, המשקפת מציאות בעייתית בבית המשפט העליון.

פרופ' גביזון היא אחת מחוקרי המשפט המבריקים והיצירתיים בישראל. בקיאותה בתיאוריה של המשפט ופעילותה החלוצית בתחום זכויות האדם זכו להכרה ולהערכה, כמו מעורבותה העמוקה, האכפתית והנלהבת בחיים הציבוריים. וזו גם הבעיה: את פרסומה העיקרי קנתה גביזון בפעילותה הפוליטית המובהקת במחלוקת הציבורית בישראל, ובכובע הזה מבקשים תומכיה לשגרה אל בית המשפט העליון.

הדוגמה הבולטת היא "אמנת גביזון-מדן", המציעה הסדרים בשאלות דת ומדינה. ביוזמת ישראל הראל, לשעבר ראש מועצת יש"ע, שקדה גביזון שלוש שנים על האמנה, עם הרב יעקב מדן. השניים זכו בכמה פרסים על האמנה, בהם פרס קרן אביחי ופרס א.מ.ת. גביזון אף השתתפה בפעילויות של גופים רעיוניים שהם גורמים מרכזיים בוויכוח הפוליטי, כמרכז שלם והמכון הישראלי לדמוקרטיה.

מי שמחפש הסבר לכך, שגביזון בחרה לחפש שפה משותפת עם רב חרד"לי קיצוני דווקא, ימצא אותה אולי בטקסט הזה: "העגלה שלי (כחילונית, א"ג) לא ריקה", כתבה, "אבל היא לא נותנת לי עוגן, כי היא אקלקטית". בכך היא מייחסת מלאות לעגלתו של מדן. קשה להניח, שלא ידעה מה עגלתו נושאת. פרשן התנ"ך המוערך לא הסתיר את דעותיו הרבה קודם שטען, בעקבות ההתנתקות, ש"האליטה החילונית תקעה לו סכין בגב" וש"מעולם לא הכיר בעליונות החוק".

בהקדמה לאמנה ניסחו גביזון ומדן הצהרה משלהם, ולפיה, "מדינת ישראל היא המקום שהעם היהודי מגשים בו את זכותו להגדרה עצמית בחלק ממולדתו ההיסטורית". גביזון ויתרה למדן בעניין הגירושים והסכימה שיהיו דתיים, על פי ההלכה המחמירה, כדי לא להרבות ממזרים בישראל, והוא ויתר לה בעניין הנישואים האזרחיים (שממילא אינם מפריעים אפילו לחרדים). הוא הסכים להתיר קצת תרבות חילונית בשבת, והיא ויתרה בערפול בעניין השתלות איברים. שניהם הסבירו את המניע לאמנה בדאגה עמוקה מפני "פיצול העם".

אין מדובר בעמדה פילוסופית. גביזון בחרה להתפשר עם השיח המתנחלי, שיש לו "אג'נדה", מובהקת משלו. זו מוגדרת על ידי מדן בעדינות בנימוקי האמנה ובחריפות בהתבטאויות אחרות. התפשרותה נבעה מהחרדה הכנה שהיא מביעה, בכתבים רבים, לגורל אחדות העם היהודי לנוכח השסעים והסכנה הדמוגרפית. קשה להתעלם מכך, שעמדה זו מושפעת ממסע הפחדה פוליטי שיזם המחנה הלאומני. לעומת זאת, ציבור לא מבוטל מאמין (וגביזון מודעת לכך), שאסור להתפשר עם העמדה הזאת, ויש לנהל מאבק עקרוני נגדה.

עמדתה המקוממת של גביזון אינה מותירה איפוא ברירה אף בידי מבקריו של ברק, והם מוכרחים להתנגד למינויה. אלא שגם עצם צמיחתה בשדה הפוליטי היא סיבה מספקת להתנגדות. לצורך העניין - גם אילו היתה צמרת מרצ מקדמת לבית המשפט העליון את המשפטן משה נגבי, למשל, היתה פעילות זאת צריכה לעורר התנגדות בקרב כל שוחרי עצמאותה של הרשות השופטת אל מול המחוקקת.

הוויכוח על המינוי מדגים היטב את הכשל שבית המשפט העליון נקלע אליו. רשמית, הוא נוהג עדיין לפי השיטה הישנה, שבה לשופטים אין כביכול דעה, או שהציבור אינו יודע דבר עליה. למעשה, מעורבותם של הפוליטיקאים במתרחש בבית המשפט גדלה עד כדי כך, שייתכן שהימין, המתעב את ברק ואת ערכיו, יביא בסופו של דבר לשינוי השיטה, בדומה לזאת הנהוגה בארצות הברית. אפילו תומכי השינוי נדרשים להבין, כי אסור שהוא ייעשה באמצעות מחטף וכי יש לנהל דיון ציבורי עליו. שאם לא כן - מינויה של גביזון עלול להוות הכרעה בוויכוח שלא נוהל.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ