יוסי מלמן צרוב
יוסי מלמן

הרמטכ"ל אביב כוכבי, שר הביטחון בני גנץ וראש הממשלה נפתלי בנט, צריכים למהר ולהודיע עוד היום (רביעי) על הסכמתם להקמת ועדת בדיקה בינלאומית עצמאית לנסיבות מותה של עיתונאית רשת "אל-ג'זירה", שירין אבו-עאקלה, בג'נין. דוברים ישראליים רשמיים טוענים מאז שעות הבוקר כי אל-עאקלה נהרגה במהלך חילופי אש עם חמושים פלסטינים ורומזים כי ייתכן שנורתה בטעות בידי אותם חמושים, אך אינם בטוחים בכך.

לאחר היסוס מה, הציעה ישראל כי הבדיקה מטעם צה"ל (בראש הצוות יעמוד מפקד חטיבת הקומנדו, אל"מ מני ליברטי) תיעשה במשותף עם הרשות הפלסטינית. הרשות נמנעת מכך והדבר מעורר חשד. אם לפלסטינים אין מה להסתיר - הם אינם צריכים לחשוש מתוצאות הבדיקה, גם אם הם לא ינעמו להם ולא ישרתו את הנראטיב שכבר ביססו, ולפיו אבו-עאקלה נורתה בידי כוחות צה"ל.

באותה נשימה, גם האחראים על מדיניות ההסברה בממשלה ובצה"ל חשודים. ניסיון העבר מלמד כי קצינים בצה"ל לא תמיד מדייקים בדבריהם ומעבירים לדובר צה"ל תיאוריים שקריים. דובר צה"ל מצדו מקבל לרוב את גרסת הקצינים כדבר אלוהים חיים. זה קורה בעת התחקיר הראשוני בשטח, אחרי תקרית ירי או תאונה, אך גם בחלוף הזמן, בתחקורי עומק, כשכבר ניתן להגיע ביסודיות לחקר האמת. אי-אמירת האמת בצה"ל באה במיוחד לכדי ביטוי בתגובות על הרג פלסטינים וביחס למתנחלים אלימים ופורעי חוק.

יש לומר כי בתקופת כהונתו של כוכבי התרבו מאמצי החיפוי, תיאום הגרסאות והתחקורים השטחיים שתכליתם לצאת ידי חובה. עיוות האמת ביחס לפלסטינים, שחייהם פחות נחשבים במערכת הביטחון ובחלקים ניכרים מהציבור הישראלי, חדר גם לחקירות מקרי מוות של חיילים או אזרחים ישראלים. עמיתי, יניב קובוביץ', התמחה בשנים האחרונות בחשיפת תחקורים חפיפניקיים כאלה. גם חידת מותו של סרן ת', קצין המודיעין שמצא את מותו בנסיבות עלומות בכלא צבאי, היא דוגמה מובהקת לכך.

לצה"ל, כמו לארגונים ביורוקרטים אחרים המתנהלים כגילדה או לחילופין תחת איגוד מקצועי, יש נטייה לצופף שורות, להציג עמדה אחידה ולנכש כל דעה, השקפה או עובדה שלא תואמת את מה שהוא מבקש להציג כאמת חלוטה. אסור בשום פנים ואופן להסכים שהחדירה ההדרגתית של תרבות שקר לצה"ל תימשך. אמנם, זוהי עדיין לא הדרגה של תרבות השקר במשטרה, אך כל טפטוף הופך בסוף לשיטפון. לשקר אין גבולות ויש לו נטייה להתפשט.

שירין אבו עאקלהצילום: - - AFP

עיתונות הוא מקצוע מסוכן. עיתונאים שיוצאים לאזורי עימות ומלחמה יודעים זאת היטב. מאז פלש צבא רוסיה לאוקראינה לפני יותר מחודשיים מצאו את מותם 14 עיתונאים ועובדי תקשורת. במקסיקו נרצחו בחמשת החודשים הראשונים של השנה 11 עיתונאים. מותם של עיתונאים בעת מילוי תפקידם אינו נעלה או נשגב ממותם של אזרחים במלחמות או באזורי לחימה, אבל קיימות נורמות בינלאומיות ברורות לפיהן עיתונאים אינם יעד להרג או חיסול. עובדי הצלה וסיוע זכאים לחסינות דומה.

בעבר נהרגו מאש צה"ל עיתונאים וצלמים פלסטינים. הדבר עבר ללא תהודה מפני שהם "רק פלסטינים". אבו-עקאלה היתה פלסטינית, אך גם החזיקה באזרחות אמריקאת ועבדה ברשת בינלאומית הנמצאת בבעלות קטאר. לכן, מותה זוכה להתעניינות ומציב את ישראל בפני בעיה. הערפל סביב נסיבות מותה של אל-עקאלה לא יתפזר גם אם צה"ל יציג ראיות חותכות כי היא נהרגה מאש פלסטינית. נדרשת כאן ועדה בינלאומית חסרת פניות, ורצוי ישתתף בה גם גוף עיתונאי עם מוניטין בינלאומי (למשל "עיתונאים ללא גבולות"). אם לישראל אין מה להסתיר, עליה אף לדחוף לוועדה שכזו.

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ