מנין העוצמה הפופוליסטית

ירמיהו יובל
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ירמיהו יובל

"ברק מוכן שייהרגו 30-50 איש ובלבד שיישמרו זכויות אדם": אילו היה השופט מישאל חשין אומר זאת עלי (עדיף בניסוח פחות דמגוגי), הייתי מודה ואומר שזו בהחלט עמדתי. והיא לא רק שלי: זו העמדה הגלומה בעקרונות היסוד של כל אתיקה דמוקרטית, וגם ביסודות התרבות והמשטר שלנו - אלה שבית המשפט העליון, שחשין היה חבר בו, מופקד על שמירתם גם כאשר הרוח הפופוליסטית נושבת בכיוון הפוך. בכך שלא עמד כנגד הרוח הרעה הזאת, מעל השופט חשין בשליחותו ופגע ברוממות המוסד שכיהן בו, שכל מעמדו המיוחד נובע מתפקידו: לעמוד מעל לזרם ולשמור על ערכי היסוד של החברה.

חשין התנצל בינתיים - אבל רק על הצד האישי ומלבה-היצר של דבריו, לא על עצם תוכנם. דבריו מוסיפים להדהד במרחב הציבורי, ויש כנראה רוב שתומך בו. מדוע עמדתו פגומה כל כך? ומנין העוצמה הפופוליסטית של המשפט שזרק?

גם בעברית, גם בערבית: זירת הדעות הדו-לשונית של "הארץ"

שני הדברים קשורים, ומאחוריהם מסתתרות כמה הנחות מופרכות. האחת, שאזרחי כל מדינה, וישראל מעל כולן, זכאים להגנה שלמה ובכל מחיר על ביטחונם האישי. השנייה, שדמוקרטיה היא עניין של נוחות ולוקסוס, משהו שרק מעניק חירויות ואין לו מחיר במונחים של קושי וסיכונים. והשלישית, שחיי אדם הם בתרבות שלנו ערך עליון ומוחלט, שכל שאר הערכים והאינטרסים בטלים בפניו.

אלה אמונות מושרשות, אבל כוזבות. ביטחון שלם לא קיים בעולמנו, והסיסמה "ביטחון בכל מחיר" היא מתכון לרודנות ולדיכוי היחיד מבית, ולפשעי מלחמה בהתנהלות החיצונית של מדינה. הביטוי "בכל מחיר" הוא מסוכן מאוד, ונוהגים בו זילות יתר. לעתים נדירות יש בו אצילות וגבורה, אך לעתים קרובות יותר הוא שורש פורה ראש ולענה. הביטחון שהאזרח רשאי לצפות לו מותנה ומוגבל על ידי ערכי יסוד אנושיים ודמוקרטיים, ולכן אינו יכול להיות מוחלט. פירוש הדבר הוא שאכן יש לכך מחיר אפשרי באבידות בנפש וברכוש. לאנשים שמקצועם הוא שמירה על הביטחון קשה לעכל זאת. גם הקהל הרחב סולד ממסקנה זו. אבל המנהיגות - הצבאית, המדינית, האינטלקטואלית והמשפטית, כן, גם המשפטית - חייבת להפיץ ולטעת הכרה זאת (בעיקר לנוכח העובדה שמנהיגי הצבא בשנים האחרונות, בראשות שאול מופז, נכשלו במבחן הזה באופן מדכא).

זכור לי דיון שנערך לפני שנים לפני קהל של אנשי ביטחון. לאחר שפיתחתי רעיונות אלה במשך בוקר שלם, אמר לי אחד מהם בנימה של תלונה אמיתית: אתה מדבר יפה אבל בצביעות. בסוף היום אתה רוצה שניתן לך ביטחון בכל מחיר. עניתי: זה בדיוק מה שאני לא רוצה. אם המחיר הנדרש הוא סיכון חירותי וזכויותי, אם המחיר הוא ערעור יסודות החברה הדמוקרטית שאתה מתיימר להגן עליה והכשרה זוחלת של הקרקע לאפליה ועריצות - עדיף לקחת סיכון ביטחוני ולא לגלוש למדרונות כאלה. וזו אינה עמדה פרטית שלי, זהו ביטוי מהותי של יסודות התרבות הפוליטית המשותפת, שגם אתה פועל או אמור לפעול בשמה (ושבית המשפט העליון קיים כדי להגן עליה).

על פי ההנחה הפגומה השנייה, הדמוקרטיה היא מין מוצר צריכה, שירות לרווחת הציבור שרק נהנים מן החירויות שהוא מעניק, בלי שצריך - או ראוי - להיאבק עליו, או לשלם מחיר בעבורו. כאשר נגזלת מאתנו חירות או זכות אנו מקימים בצדק קול צעקה ומוחים; אבל כדי שיהיו בסיס וצידוק למחאתנו עלינו להשתתף ביצירת הרקמה הדמוקרטית שאנו דורשים ליהנות ממנה, לשאת בעול הכרוך בה, לקחת חלק במגע-ומשא, בוויתורים ההדדיים, לשלם את המחיר המשותף המאפשר את קיומה - ובעיקר, להגן עליה. כי תמיד ובכל מקום הדמוקרטיה זקוקה להגנה; היא בנויה על שיווי משקל בין כוחות, שלכולם יש פוטנציאל לערער אותה אם לא ינותבו לערוצים הולמים; והפיתוי לפגוע באופן גורף בזכויות אדם ואזרח רובץ תמיד לפתח.

ולבסוף - שוררת אצלנו האמונה שחיי אדם הם ערך מוחלט המבטל כל ערך אחר. יש לכך יסוד בעיקרון היהודי של "פיקוח נפש" ובכמה תורות של המוסר הכללי. אבל אם נבחן את הדבר נראה, שחיינו אינם מתנהלים כך כלל. למעשה, אנחנו מוכנים, ביודעין, לשלם בחיי אדם (בתאונות דרכים, עבודה או אימונים) כדי למלא פונקציות חברתיות וכלכליות בסיסיות, לשמור על חוקי הקניין, להחזיק צבא ואפילו לקיים מסגרות תקציביות. לא תמיד המחיר הכרחי ואז יש חובה מוסרית לצמצם אותו. אבל לעתים הוא בלתי נמנע והנכונות העקרונית לשלם אותו - נכונות שגילה גם בית המשפט העליון בפסיקות אחרות שלו - מהווה הסכמה שבשתיקה, המובנית בסדרי התרבות שלנו. אם כך, גם קיום הדמוקרטיה והשמירה על זכויות האדם מחייבים לעתים, ללא מנוס, גביית מחיר מסוים בנפש וברכוש.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ