יחיעם, יץ
יחיעם, יץ

מה הקשר בין האינטלקטואל המזהיר והציני שנולד בגליציה, פנחס לבון, לבין מנהיג הפועלים שנולד במרוקו וגר בשדרות, עמיר פרץ?

לבון מונה על ידי דוד בן גוריון לשר ביטחון ב-1954, כשפרש בן גוריון מכל תפקידיו בממשלה. לפני זה היה לבון ממנהיגי המחנה המתון במפא"י, ובוויכוחים שנערכו במפלגתו קולו היה ברור וצלול. ב-1940, בוויכוח המר על הטבעת אוניית המעפילים "פטריה" דיבר לבון בזכות הדיפלומטיה והקשרים עם העולם: "לא לשרוף באופן מוחלט את הגשרים עם אנגליה. אין לנו הרבה ידידים בעולם הזה... בלי קשרים בינלאומיים לא נוכל להגשים את הציונות".

מדור הזירה
צילום:

בשנות החמישים התקרב לעמדות "האקטיוויסטיות" של בן גוריון, והאחרון, שהיה מוקסם מכוחו השכלי המעולה של לבון, העניק לו את היהלום שבכתר: שירות הביטחון. מיד אחרי שמונה לתפקיד התברר שלבון הציע הצעות הזויות, כמו כיבוש אזור הליטאני, שחייבו את הרמטכ"ל, משה דיין, שלא היה כלל "צמחוני", לעשות הכל כדי לטרפדן.

היום אנו יודעים כי לבון לא נתן את ההוראה שחוללה את "עסק הביש" במצרים, אך אנו יודעים גם שעמדותיו הקיצוניות היו תנאי הכרחי לאסון הזה. משה שרת, שהיה אז ראש הממשלה, כתב ביומנו דברים נוקבים על חלקו המכריע של לבון: "אני מוכן להניח כי לבון לא נתן את ההוראה המכרעת.. גם אז הוא מוכרח להיות מוחזק אחראי לאסון. ראשית, יען הוא השר האחראי. שנית, מפני שהשרה וטיפח את המגמה ההרפתקנית והנפסדת בצבא והרביץ את התורה כי לא מדינות ערב אלא מעצמות המערב הן האויב, והדרך היחידה להרתיען ממזימותיהן היא הפעולה הישירה שתפיל עליהן אימה" (26 בינואר 1955).

החוקרים שואלים את עצמם מה קרה ללבון. כיצד נהפך מכמעט פציפיסט לנץ טורף. ההסבר לכך כפול: אופיו המסובך - כבר בשנות הארבעים טען ברל כצנלסון שהוא "מוח מבריק בנפש עכורה" - והיקסמותו מהעוצמה האדירה שיש במערכת הביטחון. לבון הגיע לתפקיד אחרי תפקידים משקיים-הסתדרותיים: הוא כיהן כשר החקלאות ומזכ"ל ההסתדרות. תפקידים אלה היו מרכזיים ובעלי כוח, אך אי אפשר להשוות בין תפקידיו הקודמים לתפקיד שר הביטחון מבחינת כוח ועוצמה. המצב הזה בילבל אותו כנראה.

במידה רבה, מצבו הנוכחי של עמיר פרץ דומה למצבו של לבון. הוא הגיע לתפקידו הישר מ"הקומה החמישית" של הוועד הפועל של ההסתדרות. הוא הגיע אליו אחרי שנים רבות של עסקנות, אך בלי השתתפות בממשלה, אפילו לא כשר זוטר. והנה, אחרי פחות מחודשיים ממינויו, התפרצה מלחמת לבנון השנייה ובימיה ראינו לחרדתנו פרץ חדש. איש השלום ומנהיג אזרחי שמלגלג על "הגנרלים והאדמירלים" במפלגתו ושאמור להעמיד את הערכים החברתיים בראש סדר יומנו, נהפך בין רגע לתומך המובהק של התיאוריה המפוקפקת שטוענת כי "מה שלא הולך בכוח, חייב ללכת ביותר כוח".

בתפקידו הוא לא נציג הממשלה בפני הצבא, אלא נציג הצבא בממשלה. שנים רבות פיללנו לראות שר ביטחון אזרחי, והנה, במלחמה הארורה הזאת לא שמענו אפילו מלה אחת של מתינות מפיו. במקום זאת שמענו ממנו דברי סניגוריה נלהבים בעד הרחבת המלחמה, שהביאה לדבר אחד - הרג, חורבן, שכול וכאב, אצלנו ואצל הצד השני.

תמכתי בעמיר פרץ בבחירות האחרונות. היום אני חש שנבגדתי על ידי מתק השפתיים "האזרחיות" של שר הביטחון.

הכותב הוא ראש חוג ללימודי ארץ ישראל באוניברסיטת חיפה

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ