בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

דליה גבריאלי נורי | גם התקשורת הורשעה

תגובות

הכרעת הדין הקשה והחד-משמעית במשפטו של הנשיא לשעבר משה קצב עשויה להשכיח את הסיקור התקשורתי של הפרשה, שעליו נכתב בהכרעת הדין: "בעניינו [של משה קצב] אכן נחצה הגבול באופן חסר תקדים, לאחר משפט השדה שנערך לו בבית המשפט של התקשורת". הסכנה המרכזית בסיקור תקשורתי מתלהם של דיונים פליליים טמונה בפגיעה בלגיטימציה ובנכונות של הציבור לקבל את פסיקת בית המשפט. אין מדובר בסכנה "קרובה וממשית", כבר חזינו בהתממשותה בפועל דקה אחת לאחר שניתנה הכרעת הדין. "מקורביו" של קצב בקרית מלאכי ורבים אחרים הביעו את התחושה, שהתנהלות התקשורת יצרה משחק מכור מראש.

הסיקור התקשורתי של פרשת קצב פגע, אם כן, בתחושת הצדק ובעקרון חשוב נוסף, זה שלפיו חשוב שהצדק לא רק ייעשה אלא גם ייראה. פרשת קצב מתאימה בהחלט לאימרה "מקרים קשים יוצרים חוק רע". משה קצב הורשע בשני מקרי אונס, ומה לנו כי נלין על אמירות כאלה ואחרות שכתבו עיתונאים עליו במהלך המשפט, שהרי הן בטלות בשישים לעומת הניסוחים הקשים והגורפים של בית המשפט עצמו. זאת ועוד, התנהלותו התקשורתית של קצב עצמו היתה בעייתית ביותר וספגה אף היא גינוי. בית המשפט קבע כי "הנאשם ובאי כוחו... לא התנזרו מכלי התקשורת, לא הדירו רגליהם מאולפן טלוויזיה, והחזירו מלחמה שערה".

לנוכח זאת, קיים חשש, כי הדברים החמורים שכתב בית המשפט בהכרעת הדין על התנהלות התקשורת עלולים להיבלע בשטף ההיבטים האחרים של הפרשה ושל הכרעת הדין, ולכן ראוי להתעכב עליהם.

סעיף 71 לחוק בתי המשפט מגדיר את עבירת הסוביודיצה: "לא יפרסם אדם דבר על עניין פלילי התלוי ועומד בבית משפט במטרה להשפיע על מהלך המשפט או תוצאותיו". סעיף 21א לתקנון האתיקה של מועצת העיתונות קובע, כי "עיתון ועיתונאי יכבדו בפרסומיהם את העיקרון היסודי שכל אדם הוא בחזקת חף מפשע אלא אם נמצא אשם בדין".

הלכה למעשה, לעתים נדירות בלבד יישם בית המשפט את עקרון הסוביודיצה. חופש הביטוי הוא עדיין מלכת הזכויות במשפטנו. למה אם כן התכוון בית המשפט ב"משפט השדה של התקשורת", שנערך לקצב? הנה דוגמה: "לרגע מתגנב אלי הרהור רע. ומה אם איננו אשם! לא יכול להיות, אני מתקומם. האפשרות שהאיש לא יורשע לא עולה אפילו בדמיון". דברים אלה התפרסמו חודשים רבים לפני הכרעת הדין.

צריך לומר בפה מלא: אין תחליף לתרומתה של התקשורת לחשיפת פרשת קצב. זאת ועוד, אין ספק כי בעשור האחרון התקשורת יצרה שינוי מהותי בשיח הציבורי על עבירות מין של אישי ציבור, ויצרה רוח גבית שאיפשרה ותאפשר לעוד ועוד מתלוננות לחשוף את סיפוריהן גם בפרשות עתידיות.

ועם זאת, במתח שבין חופש העיתונות לבין טוהר ההליך המשפטי, במתח שבין הצורך לפתח שיח פתוח, שיעודד את קורבנות עבירות מין, לבין הצורך להגן על אישי ציבור הנתונים בהליך פלילי ממושך ותובעני, ראוי לזכור ולהזכיר את העיקרון הבסיסי של "חזקת החפות". ריסון, איפוק וכתיבה הוגנת ואחראית צריכים להוביל עיתונאות במיטבה. "תרבות החפות" כפי שראוי לקרוא לה היא עיקרון חשוב ומרכזי, שראוי לו שיישמר במשפט שלנו. בשוך הסערה, נזכור כי נשיא מדינת ישראל הורשע באונס. אבל צריך גם לזכור, כי בית המשפט הרשיע את התקשורת ב"משפט שדה". וגם זו אמירה שראוי לה שתהדהד.

ד"ר גבריאלי היא עורכת דין



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו