בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אלי פודה | לרקוד עם סוריה

2תגובות

כמו בחיפושי נפט וגז, גם מהקידוחים בסכסוך הישראלי-ערבי עולים לעתים סימנים מעוררי תקווה. אבל הסימנים הללו כבר הפסיקו מזמן לעניין את הציבור, ובמידה רבה של צדק. שהרי כבר שנים מלווה את הסכסוך הישראלי-ערבי ריטואל, או ריקוד, בשם "המסלול הפלסטיני במבוי סתום? יאללה סוריה!"

מאז שנות ה-90 יש דוגמאות רבות לדילוגים בין המסלולים, שהרי הנחת העבודה של הפוליטיקאים היא שמשא ומתן מדיני לא יוכל להתקדם בשניהם בו בזמן. יצחק רבין למשל, העדיף להתמקד במסלול הסורי, אולם נטש אותו לטובת המסלול הפלסטיני שהסתיים בהסכם אוסלו. גם אהוד ברק, שהעדיף בתחילה את המסלול הסורי, החליט, לאחר כישלונו, ללכת על המסלול הפלסטיני, ונכשל גם שם.

וכעת שוב הגיעו השיחות עם הפלסטינים למבוי סתום. אין פלא אפוא, שהאופציה הסורית צצה ועולה. התחברותם של כמה סימנים - ביקורו של דניס רוס בדמשק, מינוי שגריר אמריקאי חדש בדמשק, ופרסומים בעיתונות הערבית והישראלית על מגעים חשאיים - מעלה את האפשרות שהעשן אכן מלמד על אש, גם אם היא קטנה בשלב זה.

מעבר למבוי הסתום בציר הפלסטיני, מה בעצם השתנה בציר הסורי? הרבה ולא כלום. תפישת עולמו של בשאר אסד לא השתנתה. מאז עלייתו לשלטון עמדתו עקבית: נכונות למו"מ וחתימה על הסכם שיביא לנסיגה ישראלית מלאה עד לגדות הכנרת, ללא נורמליזציה של היחסים (בדומה לשלום עם מצרים). על כל השאר - פירוז השטח, תחנות התראה, פארק תעשייתי בגולן ועוד - ניתן לדבר במהלך המו"מ.

מה שכן השתנה זו הסביבה: טורקיה כבר אינה בעלת הברית של ישראל ולכן אינה יכולה לשמש כמתווך; איראן הגבירה את השפעתה בסוריה (בשורה של הסכמים צבאיים וכלכליים) ומעורבותה בלבנון. דווקא ההתפתחות האחרונה מעניינת במיוחד, משום שהיא יוצרת תשתית להרחקת סוריה מאיראן בשל חשש של הראשונה מהפיכתה לגרורה של השנייה. ראוי להדגיש, שלמרות הברית בין השתיים, מקומה הטבעי של סוריה במערכת האזורית הוא עם מצרים וסעודיה, ואין מניעה שהיא תחזור למקום זה בהינתן התמריצים מתאימים.

ומה ישראל עושה? מעט מאוד. היא לא הגיבה ברצינות הראויה להצעותיו של אסד. תירוצים יש למכביר: הברית עם איראן, התמיכה בחיזבאללה, וכמובן עמדתו הבלתי מתפשרת של אסד. ואולם, המסלול הסורי בשל לפתרון יותר מזה הפלסטיני. רוב הסוגיות כבר נפתרו בסבבי שיחות קודמים, וממילא אף לא אחת מהסוגיות השנויות במחלוקת (כולל שאלת הכנרת) אינה משמעותית כבעיית ירושלים או הפליטים. היתרונות שבהסכם שלום עם סוריה רבים ומוכרים; לא פלא שרבים במערכת הביטחון תומכים בהסכם. אולם מהלך כזה דורש הכרעה מנהיגותית. אף לא אחד מראשי הממשלה בישראל לא העז לקבל החלטה כזאת.

בהתבסס על העבר, סביר להניח שסימני הקידוח הנוכחיים במסלול הסורי יתגלו כעקרים, שהרי הרכבה הנוכחי של הממשלה אינו מרמז על פוטנציאל לניצול ההזדמנות. אולם החלטה אמיצה אחת תוכל לשנות את מאזן הכוחות במערכת האזורית לטובת ישראל, ולהכות את כוחות האיסלאם הרדיקלי בראשות איראן מכה ניצחת. היכן המנהיג הישראלי שיהיה מוכן להרים את הכפפה?

פרופ' פודה מלמד בחוג ללימודי האיסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו