בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אשר לוי | אהבה, לא חנופה

תגובות

בשנים הרבות שבמהלכן הזדמן לי לעבוד עם מאות מורים ומורות, שאלתי את עצמי לא פעם מדוע רבים מהם באים לעבוד עם ילדים, כאשר אינם אוהבים ילדים. למקרא מאמרה של אירית בלושטיין ("משרד החנופה לתלמידים", "הארץ", 2.1), הבנתי לפתע: הם באים לעבוד בהוראה לא מפני שהם אוהבים ילדים, אלא משום שהם אוהבים את המקצוע שהם מלמדים. ידיעת המקצוע, "החומר" שאותו הם חייבים "להספיק" ללמד, היא הממלאת אותם בהתלהבות ועניין. לכן, ביטויי אהבה לילדים, התחשבות בהם, נראים להם כחנופה לתלמידים.

זה זמן רב לא קראתי פמפלט כה ריאקציוני כמו זה שנכתב בידי המורה ללשון. לדעתה, פריטי ידע הם המרכיבים החשובים ביותר ללמידה בבית הספר. תרבות שינון של טקסטים בעל פה היא החזון הפדגוגי המוצע לנו על ידיה בפתיחת העשור השני של המאה ה-21. כאשר משרד החינוך מדבר על "ללמד לחשוב", מבלי להיכנס לשאלה עד כמה הוא מצליח להביא לכך, חושבת בלושטיין שהילדים לומדים "לחרטט".

בעולם המופצץ בפריטי ידע על הלומדים ללמוד להתגונן מפני השיטפון. וכיצד יעשו זאת? על ידי אימוץ כללי חשיבה, היגיון, הפשטה, הכללה ומיון. כל היכולות הללו הן יכולות אינטלקטואליות הדורשות אכן חינוך שונה מזה שילדינו מקבלים כיום, אך ודאי אין זו סיבה מספקת לחזרה לאופני הלמידה של שלשום.

הדבר החשוב ביותר בלמידה על העולם הוא פיתוח היכולת ליצור אינטגרציה בין תחומי ידע. לא תורת ההגה חשובה, גם לא פסוקים קאנוניים, אלא היכולת להבין את הקישורים בין כל הטקסטים האלה לבין תמונת העולם שאליה יגדל הילד. יהיה זה עולם שונה לחלוטין מזה המוכר לנו כיום, ומאין יבואו הכלים לעיצוב תמונת עולם חדשה ושלמה?

כדי להפוך רצף זמנים לתהליך עומק היסטורי חשובה ההבנה, ולשם מה ללמוד לשון אם לא כדי להבין את הנקרא? (מה מלמדים אותם שם בשנים הראשונות ללמידת קרוא וכתוב, אם אחרי שנים אחדות יש ללמד אותם הבנת הנקרא?).

מאחורי ההשקפה הרואה בידע אוסף מיומנויות נפרדות, ולא תופשת את ההקשרים האינטגרטיביים שהם הבונים עולם, עומדת האמונה שאפשר לפרק כל מכלול לחלקיו ולשמור על משמעותו. אם ילדים לומדים מלים בזו אחר זו, ההנחה היא שבסופו של דבר יידעו לכתוב; אם מלמדים אותם רשימת מאורעות ברצף, הם אמורים להבין היסטוריה. אך האמת היא, שכאשר הם אך משננים חלקי אינפורמציה, שאין דבר בינם לבין העולם שאותו הם אמורים ללמוד, כשיסיימו את בית הספר יתחילו ללמוד.

ילדים, כך מבינים הרוב היום, הם בני אדם, רק נמוכים יותר. בתור שכאלה יש להם זכויות של בני אדם ויכולות של בני אדם. מערכת חינוך המבוססת על שינון רואה בילדים בני אדם סבילים המקבלים את ידע העולם מבחוץ. אין ללומדים מה לומר על תהליך הלמידה או על התוכן. הם אמורים לשבת בכיתה ולעשות את מה שנאמר להם, לשנן את התשובות הנכונות שמישהו אחר החליט שעליהם לדעת. הם בחזקת מה שקרל פופר כינה "גולגולות ריקות שיש לפתוח אותן ולמלא אותן במשפך מבחוץ". ומי ימלא? המורה!

לא עם המורים יש להתייעץ בהכנת תוכנית לימודים, אלא עם ילדים והוריהם על הדרך המעניינת, המסקרנת והמלהיבה שבה ירצו הלומדים ללמוד ולדעת. זהו התנאי ללמידה אמיתית - רצון הלומדים לדעת. ואולי כדאי לשאול גם מורי דרך אקדמיים, עתידנים למיניהם, על האופן שבו ייתפש העולם בעתיד וכיצד יש להתכונן לקראתו.

את הצלחת התהליך החינוכי נשפוט על פי עומק ההבנה של התלמידים או על פי רצונם לדעת עוד, ולא במונחים של ציונים ותוצאות מבחנים הבוחנים פריטי ידע. המורים הידענים ורבי הכוח בונים ילדים צייתנים, שיהפכו לאזרחים צייתנים, שלא יאמינו לעולם ביכולתם לשנות עולם. הקצאת תפקיד כה סביל לילדים - למעשה, התייחסות אליהם כאילו היו חפצים - משמעה העדר כבוד בסיסי אליהם.

הכותב הוא דוקטורנט בפילוסופיה של החינוך באוניברסיטת תל אביב, והיה בעבר סמנכ"ל החברה למתנ"סים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו