בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

נחמיה שטרסלר | למי יש שאלטר גדול יותר

תגובות

"גם לנו יש שאלטר", מחו השבוע עובדי משרד החוץ. הנה, גרמנו לביטול ביקורו של נשיא רוסיה דמיטרי מדוודב, לא טיפלנו בקידום הסנקציות על איראן, ואנחנו אף עומדים לחבל בביקורה הצפוי של קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל.

הם חושבים שזה עושה רושם על מישהו, אבל נראה שאיש לא מתרגש מ"הנזק". לעומת זאת, ברגע שעובדי רשות שדות התעופה סוגרים את נמל התעופה בן-גוריון, זה כבר שאלטר רציני. כי לפגוע בזכות הקדושה של נסיעה לחו"ל - זה כואב. ואז הפוליטיקאים שוכחים מכל העקרונות ונכנעים לשובתים.

כך קורה גם עם עובדי חברת החשמל, שיכולים לשתק את המדינה כולה בעזרת שאלטר אחד או שניים, ועם עובדי הנמלים שבולמים עכשיו את היבוא והיצוא של ישראל, וגורמים לנזק עצום.

אבל זה לא עבד עם הפרקליטים. אף אחד לא התרגש מכמה פושעים שמשפטם נדחה. לכן הם נאלצו לשבות 43 יום, עד שזכו לכמה הישגים. להם לא היה שאלטר רציני.

כלומר, במציאות הצינית שלנו, אין קשר בין מה שמגיע לקבוצת עובדים זו או אחרת, לבין מה שהיא תקבל בסוף הסכסוך. תוספת השכר נקבעת אצלנו בעיקר לפי מידת הנזק שאותם עובדים מסוגלים לגרום.

לכן עובדי הנמלים מעזים לשבות עכשיו, אף שהם הקבוצה האחרונה במשק שראויה לתוספת שכר. הם נהנים מהשכר הגבוה ביותר במגזר הציבורי. הם משתכרים יותר מהרופאים, מהפרקליטים, מעובדי חברת החשמל, רפא"ל והתעשייה האווירית. רק לאחרונה קיבלו תוספת שכר של 30% במסגרת רפורמה כללית בנמלים. את הכסף לקחו ורפורמה והפרטה לא נתנו. עכשיו הם דורשים עוד תוספת שכר, פי שלושה ממה שקיבלו עובדי המגזר הציבורי - בלי שום נימוק הגיוני, חוץ מאחד: יש לנו יד כבדה על השאלטר ואנחנו מסוגלים לגרום לנזקים גדולים, אז גורו לכם ושלמו.

מול עובדי הנמלים שמשתכרים 25 אלף שקלים בממוצע לחודש, מתייצבים מקבלי שכר המינימום ששכרם 3,850 שקל בחודש. להם אין שאלטר כלל. מדובר בכ-300 אלף עובדים במגזר הפרטי וכ-200 אלף במגזר הציבורי. אך גם כאן מדובר באחיזת עיניים, בישראבלוף קלאסי.

כי במגזר הציבורי אין בעצם עובדים שמקבלים שכר מינימום; לא בממשלה, לא בעיריות, לא בקופות החולים ולא בחברות הממשלתיות. בכל הגופים הללו השכר הכולל של העובדים גבוה בהרבה משכר המינימום, אבל למרות זאת הם יהיו זכאים לתוספת - אם שכר המינימום יעודכן. אז איך קורה הפלא הזה?

התרגיל הולך כך: עובדי המגזר הציבורי מקבלים שכר יסוד שנמוך משכר המינימום, אך עליו הם מקבלים שורה של תוספות, שמשום מה אינן נכנסות לחישוב. לפטנט הזה קוראים: "החרגה לצורך שכר מינימום". מדובר בסעיפים כמו: תוספת ותק, משכורת 13, תוספת אחזקת רכב, תוספת ביגוד, תוספת כוננות, שכר עידוד, פרמיה אחידה, תוספת רפורמה, ועוד כהנה וכהנה. התוצאה היא, שאותם 300 אלף איש משתכרים בממוצע 8,000 שקל לחודש, אך בכל זאת הם מציגים את עצמם כמי ששכרם 3,850 שקל לחודש.

לכן, המקום היחיד שבו קיימת בעיה אמיתית של שכר מינימום הוא במגזר הפרטי. היא קיימת בבתי המלאכה, במסחר הזעיר, בענפי האירוח, במסעדות, במלונאות, בשירותי האוכל, באבטחה, בניקיון, אצל עובדי קבלן ובמפעלים שחשופים לתחרות חריפה מיבוא כמו טקסטיל. שם הבעיה. שם השכר הנמוך. ושם באמת דרושה התוספת לשכר המינימום.

לכן שטייניץ לא צריך להתנגד באופן טוטאלי לתוספת לשכר המינימום. הוא צריך לחלק את הנושא לשניים: לצדד במתן התוספת למגזר הפרטי, אך להתנגד לה במגזר הציבורי, היכן שהיא רק פיקציה אחת גדולה.

אלא שלמרבה הצער, דווקא לאותם עובדים חלשים ולא מאורגנים במגזר הפרטי, אין כוח ואין אפשרות לגרום נזק. להם אין שאלטר.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו