בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אורחן פאמוק | החמצת החלום האירופי

תגובות

בספרי הלימוד של ילדותי, בשנות ה-50 וה-60, אירופה היתה ארץ האגדות. כשמוסטפא כמאל אתא-טורק בנה את הרפובליקה החדשה שלו מהריסות האימפריה העותמנית, שהתרסקה והתפוררה במלחמת העולם הראשונה, הוא נלחם אמנם נגד היוונים, אבל בתמיכת צבאו שלו הוא יזם מאוחר יותר שפע רפורמות, מודרניזציה חברתית ותרבותית, שלא היו אנטי מערביות, אלא פרו-מערביות. כדי לתת לגיטימציה לרפורמות אלה, שסייעו לחזק את האליטות החדשות של טורקיה החדשה (והיו נושא לוויכוחים אינסופיים בטורקיה ב-80 השנים שלאחר מכן), נדרשנו לאמץ את החלום האירופי הוורוד.

ספרי הלימוד של ילדותי אמנם יועדו ללמד אותנו מדוע חיוני להפריד בין דת למדינה, או למה היינו צריכים לוותר על האלפבית הערבי לטובת הלטיני, אך הם גם שפעו שאלות שמטרתן היתה לפענח את סודות עוצמתה והצלחתה הגדולות של אירופה. "תארו את היעדים והתוצאות של הרנסאנס", נשאלנו במבחן היסטוריה בחטיבת הביניים. "אם יתברר שאנחנו יושבים על מאגרי נפט גדולים כמו הערבים, האם נהיה עשירים ומודרנים כמו האירופים"? נהגו לשאול חברי התמימים יותר ללימודי התיכון. בשנתי הראשונה באוניברסיטה, בכל פעם שחברי לספסל הלימודים נתקלו בשאלות כאלה בכיתה, צרם להם ש"לא היתה לנו תקופה של נאורות".

הוגה הדעות הערבי מהמאה ה-14, אבן חלדון, אמר כי ציוויליזציות שוקעות מחזיקות מעמד על ידי חיקוי של מי שהביס אותן. מאחר שהטורקים לא נכבשו מעולם על ידי מעצמה עולמית, "הערצת אירופה" או "חיקוי המערב" מעולם לא היו מלווים בגווני ההשפלה והתיעוב שתוארו על ידי פרנץ פאנון, ו. ס. נאיפול או אדוארד סעיד. הפניית המבט לאירופה התקבלה כהכרח היסטורי, או אפילו כשאלה טכנית של הסתגלות.

ואולם, החלום הוורוד של אירופה, שהיה בעבר כה חזק שאפילו הוגי הדעות והפוליטיקאים האנטי מערביים ביותר האמינו בו בסתר לבם, הולך ומתפוגג. אולי כי טורקיה כבר לא ענייה כפי שהיתה בעבר. או אולי משום שאין זו יותר חברה חקלאית שנשלטת בידי צבאה, אלא מדינה דינמית עם חברה אזרחית רבת עוצמה. כמו כן, בשנים האחרונות הואט כידוע קצב השיחות בין טורקיה לאיחוד האירופי, ושום פתרון לא נראה באופק. גם באירופה וגם בטורקיה אין תקווה מציאותית שטורקיה תצטרף לאירופה בעתיד הקרוב. הודאה באובדן תקווה זו תהיה הרסנית כמו ניתוק מוחלט של היחסים עם אירופה, ולכן איש אינו מעז לומר מלים אלה בקול.

קסמה של אירופה נמוג בטורקיה ובמדינות לא-מערביות אחרות. נוכחתי לגלות זאת במסעותי ובשיחותי. גורם מרכזי למתיחות ביחסים בין טורקיה לאיחוד האירופי היה ללא ספק הברית שנוצרה בין חלק מצבא טורקיה וגופי תקשורת מובילים לבין מפלגות לאומניות, ומאמציהם לחבל במשא ומתן. אותם מאמצים הובילו להגשת כתבי אישום נגדי ונגד סופרים רבים, לירי באחרים ולהרג מיסיונרים ואנשי דת נוצרים.

את עוצמת התגובות הרגשניות בטורקיה ניתן להסביר בעזרת הדוגמה הצרפתית: במאה השנים האחרונות, דורות של חברי האליטה הטורקית ראו בצרפת את מודל החיקוי שלהם, למדו ממנה את עקרונות החילוניות, והמשיכו את דרכה בחינוך, בספרות ובאמנות. ולכן, חשיפתה של צרפת בחמש השנים האחרונות כמתנגדת החריפה ביותר להצטרפות טורקיה לאיחוד האירופי, גרמה לשברון לב. אולם היתה זו המעורבות האירופית במלחמה בעיראק שגרמה לאכזבה הקשה ביותר במדינות לא-מערביות, ועוררה בטורקיה כעס אמיתי. העולם ראה את בוש מתמרן את אירופה למלחמה לא-לגיטימית ואכזרית זו, בעת שהיא מפגינה נכונות אדירה להיות מתומרנת.

במבט מאיסטנבול, הדבר הראשון שבולט לעין הוא, שבעיותיה הפנימיות של אירופה מבלבלות אותה. ברור כי לעמי אירופה יש הרבה פחות ניסיון מלאמריקאים בחיים עם אנשים שדתם, צבע עורם או תרבותם שונים משלהם, ושהם אינם מקדמים בברכה את הרעיון. התנגדות זו מסבכת עוד יותר את בעיותיה הפנימיות הלא-פתירות של אירופה. הדיונים שנערכו לאחרונה בגרמניה על אינטגרציה ורב-תרבותיות הם דוגמה לכך.

איסטנבול הופכת מדי שנה למעט מורכבת יותר וקוסמופוליטית יותר, וכעת מושכת מהגרים מרחבי אסיה ואפריקה. לכן ברור לי כי לא ניתן יהיה למנוע את הכניסה לאירופה לאורך זמן, מהעניים, המובטלים וחסרי ההגנה באסיה ובאפריקה, שמחפשים מקומות חדשים לחיות ולעבוד בהם. חומות גבוהות יותר, החמרת תנאי הכניסה, פטרולים ימיים, כל אלה רק ידחו את יום סגירת החשבון. והגרוע מכל: הדעות הקדומות והמדיניות נגד מהגרים כבר הורסות את העקרונות הבסיסיים שהפכו את אירופה למה שהיתה.

בספרי הלימוד של ילדותי, לא היו דיונים בדמוקרטיה או זכויות נשים, אך על קופסאות סיגריות "גולואז" שהאינטלקטואלים והאמנים הצרפתים נהגו לעשן (או כך לפחות חשבנו), היו מודפסות המלים "חופש, שוויון, אחווה". "אחווה" סימלה את רוח הסולידריות וההתנגדות של תנועות השמאל. ואולם, ההתעלמות מסבלם של מהגרים ומיעוטים, הענשת האסיאתים, האפריקאים והמוסלמים, שחיים חיים קשים בשולי אירופה, והקביעה שהם אשמים במצוקותיהם, כל אלה אינן "אחווה".

אפשר להבין את החרדה של אירופה במאמציה לשמר את מסורותיה התרבותיות הגדולות, להמשיך לנצל את העולם הלא-מערבי, ולשמור על היתרונות שצברה במאות שנים של עימותים בין מעמדיים, קולוניאליזם ומלחמות הרסניות. ואולם, אם מטרתה היא להגן על עצמה, האם כדאי לאירופה להסתגר, או שמא עליה להיזכר בערכי היסוד שלה, שהפכו אותה בעבר לאבן שואבת לכל האינטלקטואלים בעולם?

הכותב הוא חתן פרס נובל בספרות ל-2006, © Orhan Pamuk 2010



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו