בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

יצחק לאור | השמאל מסתפק בתחושת הצדק

תגובות

יומיים אחרי שרצח את יצחק רבין נאם יגאל עמיר באוזני כתבים בבית המשפט: "הוא לא ראש ממשלה שלי, כל זמן שרבין נבחר על ידי הערבים, בפירוש על ידי הערבים, עשרים אחוזים. הייתי בהפגנה הזאת, חמישים אחוז מהם היו ערבים. מישהו סיקר את זה, מישהו אמר שהם חמישים אחוז ערבים? הערבים הם אלו שיקבעו לי את העתיד במדינה הזאת?" ("הארץ", 7.11.1995). עד כאן עיקר הנאום הספונטני ברגעים שבהם הניחו הכל, כי "רצח האב" יבטיח את שלטון השמאל למשך שנים רבות.

אכן, ניצחון הקואליציה של 1992 בראשות רבין לא היה אפשרי בלי קולות הערבים, שהצביעו בהמוניהם לעבודה ולמרצ. זאת ועוד, הרוב של רבין בכנסת נשען על ש"ס, בהנהגת אריה דרעי, ונזקק גם לחד"ש ולחברי הכנסת הערבים.

בשבוע לפני ההפגנה שבה נרצח זימן רבין אליו את מנהיג חד"ש, ח"כ תופיק זיאד, כדי לבקש ממנו גיוס מאומץ של מפגינים ערבים. ההפגנה האחרונה בחייו היתה הפגנה יהודית-ערבית, ונגזרה מהבנת האסטרטגיה החדשה שנדרשה לשמאל. מבצע "צו פיוס", שהחל מיד לאחר הרצח, סימן את בגידת השמאל באזרחים הערבים. הוא לא קרא לפיוס בין ישראלים לפלסטינים, אלא בין יהודים מהימין ליהודים מהשמאל. באוקטובר 2000 היה הנתק לסופי.

השמאל הציוני לא חזר לשלטון, והוא על סף התפוררות. אהוד ברק ירש את רבין, "שינוי" ואחר כך "קדימה" ירשו את מרצ, ואילו ברחוב השמאלי נשארו כמה מאות רדיקלים, מיעוטם אמיצים מאוד, אבל מיעוט זה אינו רוצה להיות כוח פוליטי גדל, שמכותביו הם אזרחי ישראל, יהודים וערבים.

בעוד הדחפורים הורסים כל סיכוי לפתרון, המכנה המשותף של פירורי השמאל הרדיקלי - קשה להאמין שאין להם ארגון גג אחד - הוא "פוליטיקת זכויות האדם" של ארגונים לא ממשלתיים, שנהפכה ברחבי המערב לנסיוב משתק, ממומן היטב, תחליף לשינוי השלטון.

אין משנים שלטון בלי לגייס את מי שעליהם הוא נשען. מדינה שמחירי החיים בה, כולל מים, מאמירים אל מעבר ליכולת אדם עובד לשלם בעדם, שעוני אזרחיה מתפשט, שחלק גדול מנעריה אינו רוצה לשרת בצבא ויכול להיהפך, בעזרת שכנוע פוליטי, מ"משתמטים" למתנגדים - אינה מוכרחה להידרדר ימינה ולהשתתף במצוד אחרי "חרדים שלא הולכים לצבא". אין שום ארגון שמאלי המנסה לקשור, נניח, בין תושבי שפרעם לתושבי מפרץ חיפה, ולו רק בעניין בתי הזיקוק והסכנה הנשקפת מהם לאזור כולו (הפגנת הירוקים נגד בתי הזיקוק נערכה ביום האחרון של 2010 במרכז הכרמל והיו בה רק כמה עשרות מפגינים). נראה כאילו השמאל הרדיקלי ויתר על מה שהמפלגה הקומוניסטית חיפשה.

ראוי ללמוד איך נבחרה "התקווה החילונית הלבנה" - מראשי העיר המסוכנים במזרח התיכון, ניר ברקת. הרי אנשי שמאל מובהקים התגייסו למענו, בשם השנאה לחרדים.

אם להוסיף לכל זה את האדישות למאבקי עובדים, את הוויתור מראש על המהגרים הרוסים, תתקבל תמונת המצב: האנרגיה מתרכזת, אם בכלל, בשתי נקודות חיכוך עם הכיבוש: הגדר ושייח ג'ראח. קשה ותובעני עוד יותר לבנות התנגדות ברחבי ישראל. האם אין עוד נקודות תורפה לשלטון?

על הקריאה להפגנת "יום זכויות האדם" ב-10.12 חתמו 125 ארגונים ועמותות. להפגנה באו 5,000 איש, לכל היותר. מה שנשאר מהשמאל הציוני ישתתף בכל שלטון בכל מחיר. מייאש כל כך, שהשמאל הרדיקלי אינו רוצה כלל להפיל את השלטון ולרשת אותו. די לו בתחושת הצדק של מפגיניו, בעצומות, בהוקעות ובאכילת איש את אחיו.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו