בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אבי שגיא וידידיה שטרן | על השתקה ושתיקה מרצון

תגובות

המנדט המרכזי של ארגוני זכויות האדם הוא ההגנה על היחיד מפני עריצות כוחו של השלטון. לכן, אך טבעי הוא שבמדינות דיקטטוריות השלטון מבקש להשתיק ולדכא ארגונים אלו. מנגד, במדינות דמוקרטיות, השלטון מתגבר על ייצרו הטבעי, ומבין כי פועלם כגופים ביקורתיים נדרש וחיוני לא רק לפרט, כנגד עוולות השלטון, אלא גם לבריאותו של המרחב הציבורי כולו.

כנסת ישראל בוחרת לשבור את הכלים. היא מבקשת להשתמש בכוחה - כוח השלטון - כדי לבדוק את מקורות המימון של ארגוני זכויות האדם, בתואנה שהכסף מגיע משונאי ישראל. ואולם, כל בר דעת מבין, שהתגייסות הכנסת נועדה להשתיק את עצם הביקורת. הרצון של נבחרי הציבור הוא ליצור זהות תודעתית בין ארגוני זכויות האדם לבין שונאי ישראל ובכך לערער את התמיכה העממית בהם. השלטון מבקש לעשות דה-לגיטימציה עממית רחבה של מבקריו. כביכול, שיח זכויות האדם קשור בטבורו לבגידה באינטרסים הלאומיים.

את ארגוני זכויות האדם יש לשפוט על פי פועלם, ולא על פי מקורות מימונם. תפקידם הוא להציב מראה ביקורתית נוכח פנינו. האם אנו מממשים את הבטחותינו לעצמנו - הבטחות הכתובות בספר החוקים הישראלי, במגילת העצמאות, באמנות הבינלאומיות שאנו שותפים להן ובמסורת היהודית המפוארת שאליה אנו משתייכים?

מטבע האדם, ובוודאי מטבעו של בעל הכוח, שהוא מתקשה לבקר את עצמו. בהעדר ביקורת חיצונית, תודעתנו עלולה להתנוון; האוטונומיה שלנו עלולה להפוך למושחתת. אנו חדורים בדחף לגונן על עצמנו ולשרטט את קיומנו הריאלי באופן אידיאלי. לכן, הביקורת חיונית: היא משחררת אותנו מהמפלט הכוזב של אמונה בלתי מאותגרת ב"צדקת הדרך".

כל ביקורת, גם זו המרושעת, הצינית והמגחכת, מספקת לנו מבט אפשרי חדש על עצמנו. החלשת ארגוני זכויות האדם, שמטרתה דחיית הביקורת, גודרת אותנו מפני העולם שבחוץ ומחזקת, שלא בטובתנו, את האופי הנרקסיסטי של החברה הישראלית. אנו משננים באוזני עצמנו את מוסריותנו; את היותנו "אור לגויים". ואולם, כדי להיות יצור מוסרי עלינו לבחון את עצמנו תדיר; לשקול את האפשרות של כישלון מעשינו.

בכל אלה אין כדי לדרוש אימוץ אוטומטי של הביקורת המוטחת בנו. מי שנוהג כך מוותר באופן בלתי רציונלי על כוח השיפוט שלו. הביקורת של הארגונים ראויה גם היא לביקורת עניינית, אבל אסור לעשות להם דה-לגיטימציה.

על הכנסת להתעשת ולהימנע מהשתקת ביקורת. בד בבד, גם ארגוני זכויות האדם צריכים לערוך חשבון נפש. סדר היום הביקורתי שלהם עוסק רק בחלק אחד - חשוב מאוד, אך אחד - מההוויה הישראלית. אם עיסוקם הוא בהגנה על האדם, כל אדם, כיצד הם בוחרים להשתיק מרצון את קולם כשהזכויות הנפגעות הן של יהודים?

כך, למשל, מדוע זכויות האדם של בעלי מוגבלויות אינן חלק מרכזי בשיח? מדוע הפגיעה המתמשכת של המדינה במפונים מגוש קטיף לא הזעיקה את ארגוני זכויות האדם? היכן הם כשנדרשת הגנה מפני הסתה נגד הציבור החרדי? האדם הפלסטיני, הכבוש על ידינו, זקוק מאוד להגנה מפני פגיעה בזכויותיו; אבל יש גם "אחרים" שנמצאים במצוקה. הרחבת סדר היום של הארגונים מתבקשת לגופו של עניין; בנוסף, היא גם תועיל למיצובם הנכון בחברה הישראלית. על הכנסת להימנע מהשתקה; על הארגונים להימנע משתיקה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו