בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

יוסי אלפר | זיכרונות מימי חושך

תגובות

גדלתי בוושינגטון בשנות השיא של המלחמה הקרה. החשש מפני תוקפנות סובייטית ומלחמה גרעינית ניכר בכל פינה. פוליטיקאים חסרי עקרונות הזדרזו לבנות קריירה מהפחד. הייתי בן עשר כשאמי נדרשה להופיע בפני ועדת בית הנבחרים לחקירת "פעילות אנטי אמריקאית" - ועדה-אחות לזאת שבראשה עמד ג'וזף מקארתי בסנאט. כשאמי נשאלה אם היא ואחיה היו חברי המפלגה הקומוניסטית יותר מ-20 שנה קודם, היא סירבה להשיב. היא הסתמכה על זכויותיה החוקתיות.

בימים הבאים, אמי פוטרה מעבודתה כמורה בבית ספר יסודי פרטי. הדוד, אחי אמי, שהיה היעד האמיתי של החקירה שהפלילה אותה כבדרך אגב, פוטר מהאו"ם, שם החזיק במשרה בכירה, בעקבות לחץ של ארצות הברית על המזכ"ל. אמי היתה מובטלת שנתיים, עד שבית ספר אחר העז להעסיק אותה. הדוד חיפש פרנסה באמריקה במשך שש שנים, לשווא. לבסוף גלה לארץ אחרת, שם מצא עבודה כיועץ כלכלי קפיטליסטי למהדרין והתעשר.

האם היו מרגלים קומוניסטים באמריקה בימים ההם? היו גם היו. כעבור שנים רבות התברר כי האיש שפיטר את אמי, פקיד ממשל בכיר ששימש יושב ראש הנהלת בית הספר, היה מרגל. הדבר נודע רק לאחר מותו. הוועדות שהקים הקונגרס לא איתרו אותו ואת שכמותו. אפילו הבולשת הפדרלית לא עלתה על העקבות של חלק מהם. ועדות הקונגרס רק ניזונו מהפחד מפני "אדומים"; הן זרעו בהלה והרסו קריירות של אנשים יצירתיים, פטריוטים שומרי חוק ומוסר, ופגעו במשפחותיהם.

מה עושה ילד בן עשר במציאות הזאת? בימים ההם, ההורים לא סיפרו הרבה לילדים. ניזונתי בעיקר מרמזים. בשלב מסוים הבנתי שאמי, שהיגרה לארה"ב בסביבות 1920, פוחדת מגירוש. באבטלה שנכפתה עליה האשמתי את עצמי: שנים רבות האמנתי שאמי המובטלת בילתה שנתיים בבית מכיוון שאני דרשתי זאת - לא רציתי להיות ילד מפתח - ושחזרה לעבוד מכיוון ששוכנעתי שמשעמם לה.

לימים, אני ואחרים מבניהם של הנרדפים הגבנו בקיצוניות. כסטודנט באוניברסיטה חיפשתי אחר זהות שתאמה יותר את אופיי ונטיותי. אחרי תהפוכות אינטלקטואליות רבות מצאתי את התשובה בזהות יהודית-לאומית ועליתי לישראל - מעשה נדיר בימים שקדמו למלחמה ב-1967. במהלך אירוני להפליא, אמי גייסה את אחיה לנסות לשכנע אותי לא לעלות. הוא גילה לי, שאחרי פיטוריו מהאו"ם משרד האוצר הישראלי הציע לו משרה בכירה אם רק יבוא. היתה גם בת דודה שהצטרפה לארגון הטרור השמאלני "מחתרת החזאים", הניחה פצצות וחיתה שנים בארה"ב תחת מסווה.

ציד המכשפות של ועדות הקונגרס דעך, לאחר שרודפי הקומוניסטים החלו לחקור בצבא ובמוסדות השלטון ונמאסו אפילו על תומכיהם. איש בארה"ב אינו מתגעגע לאותו עידן חשוך.

בשיא הרדיפה הופיע הסרט "בצהרי היום", המערבון הטוב בכל הזמנים. אחד ממחברי התסריט, קרל פורמן, ברח אף הוא לחו"ל מכיוון שסומן על ידי הוועדה שחקרה את אמי ונשללה ממנו היכולת להתפרנס בארה"ב. בסרט ביקש פורמן להעביר מסר לציבור האמריקאי. השריף, הגיבור, אינו מצליח לגייס איש מאנשי העיירה לעזור לו להתעמת עם חבורת פושעים אכזריים המאיימים להשתלט על המקום. כולם פוחדים, כולם ממציאים תירוצים צולעים. בסצינת השיא פונה השריף אל קודמו, אדם זקן שסובל משיגרון בידיו שמרתק אותו לביתו, ושואל, "מה עלי לעשות?"

"זה הגיוני", משיב הזקן, "הכל קרה מהר מדי. אנשים צריכים זמן. הם צריכים לשכנע את עצמם... אולי משום שבסופו של דבר לא אכפת להם".

עברו 60 שנה, אני עברתי חצי עולם, ושוב זה מתחיל.

הכותב, העורך הישראלי של Bitterlemons, שירת במוסד והיה מנהל מרכז יפה למחקרים אסטרטגיים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו