בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

יחיעם ויץ | הממשיכה האמיתית

תגובות

בעולם הפוליטי הישראלי הנוכחי ציפי לבני היא עוף מוזר. היא כיהנה כשרת החוץ ומ"מ ראש הממשלה, ראתה את כס ראשות הממשלה ממרחק נגיעה, ובבחירות האחרונות נהפכה מפלגתה לגדולה ביותר. היתה לה אפשרות להצטרף לממשלה כשותפה בכירה, אבל היא בחרה להיות ב"מדבר הפוליטי", כראש האופוזיציה. מאז הרכבת הממשלה לחצו עליה גורמים רבים - כולל אישים בכירים במפלגתה - לחבור לממשלת בנימין נתניהו כשותפה, אך היא סירבה.

עיקר טעמיה היו אידיאולוגיים-עקרוניים: דרך הממשלה איננה דרכה, ובמדינה דמוקרטית חשוב לגבש חלופה לשלטון. מן ראוי להתבונן בדרכה בפרספקטיבה היסטורית. בעשורים האחרונים התגבשו שתי עמדות בסיסיות אשר לדרך לכס השלטון. עמדות אלה הן פוליטיות ביסודן, אך מסמלות הלוך רוח נפשי; שני אישים בולטים מסמלים אותן.

העמדה הראשונה גורסת, כי כדי להגיע לצמרת יש לקחת חלק בשלטון כמעט בכל תנאי. מסמל עמדה זו יותר מכל שמעון פרס. פרס היה מוכן לשלם כל מחיר כדי להיות בממשלה, כולל התבזות בתפקידים זוטרים וחלולים. דוגמה לכך הם התפקידים שקיבל בממשלת אהוד ברק, שעשה הכל כדי לגמדו ולהרחיקו מכל הנושאים המדיניים: אחרי שכיהן בכל המשרות הבכירות בממשלה - כולל כהונה כפולה כראש הממשלה - הסכים פרס להיות שר לענייני פיתוח אזורי, תיק מגוחך שלמעשה לא היה קיים.

פרס גם היה הדמות המרכזית במפלגת העבודה שלחצה להצטרף לממשלות הליכוד ב-2001. הוא הוביל אותה לממשלת אריאל שרון, והיה לשר החוץ בה, שם ניצל את יוקרתו בעולם כדי לטהר את הדימוי של ראש הממשלה החדשה ולהצדיק את מדיניותו, אף שלא תמיד הסכים לה. אימתו מאי ישיבה בממשלה התחילה כבר ב-1965, כשנאלץ להתפטר מתפקידו כסגן שר הביטחון. פרס אמנם עזב את מפלגת העבודה, אך ראשיה, הברקים, הפואדים והבוז'ים למיניהם, אימצו בחדווה את דרכו הפוליטית.

המסמל של הדרך השנייה הוא מנחם בגין. בגין טען, כי האופוזיציה היא הדרך היחידה להגיע לכס השלטון. רק מפלגה אופוזיציונית המציגה השקפת עולם ברורה ומגובשת יכולה להיות אלטרנטיבה לשלטון; למפלגה השותפה בשלטון אין סיכוי לשמש אלטרנטיבה. זאת היתה ביקורתו, הלעגנית, כלפי מפלגות כמו הציונים הכלליים והפועל המזרחי (שנהפכה למפד"ל), שהיו שותפות הזוטרות של מפא"י בשלטון.

יותר מכך: בגין ראה בשלטון לא מטרה, אלא אמצעי למימוש עיקרים אידיאולוגיים. עמדתו באה לידי ביטוי מובהק בקיץ 1970, כשאילץ את ראשי מפלגתו, גח"ל, לפרוש מממשלת גולדה מאיר, שאימצה את החלטת האו"ם 242 - נסיגה משטחים בעבור הסכם שלום, כולל משטחי יהודה ושומרון.

הפרישה סיימה את כהונתו כשר בלי תיק, שהתחילה ב-1967, ערב מלחמת ששת הימים. בוויכוח הסוער שהתחולל במוסדות גח"ל על הפרישה טען בגין בלהט, כי "אנו נמצאים בממשלה אחת עם המערך כשלוש שנים, ויש לנו ניסיון רב. עבור גח"ל הממשלה אינה פרס, והאופוזיציה אינה עונש". מבחינתו היתה אופוזיציה דרך מכובדת "לשרת את העם" ולא ארץ גזירה, כפי שפרס ראה אותה.

בגין נימק את החלטתו בטעמים עקרוניים, אך מעבר לכך הוא הבין, ששהות ארוכה של מפלגתו בממשלה היא בגדר מלכוד קטלני ופוגעת אנושות בשאיפתו להגיע לכס השלטון.

בשאלת חלוקת הארץ - לבני, "נסיכה" מובהקת של תנועת החירות, אינה צועדת בעקבות בגין. אך היא ממשיכת דרכו בכל הנוגע לעמדה הפוליטית והנפשית: מי שרוצה להטביע חותם על דפי ההיסטוריה אסור לו להיות שותף זוטר בשלטון ואסור לו להשתעבד לגינוני השלטון הריקים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו