בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מורן שריר | נס לא היה לנו

"נס הטרשת הנפוצה" מתוך "מבט שני", ערוץ 1, 21:30

תגובות

קיים יחס ישיר בין חומרתן של מחלות לבין הפוטנציאל הדרמטי שלהן. מהצטננות למשל, לא יצאו רומנים גדולים או יצירות קולנועיות ראויות לציון. סרטן ואיידס לעומת זאת, סיפקו רגעים סוחפים לאמנויות השונות ובעיקר לקולנוע התיעודי. טרשת נפוצה נמצאת, לצערם של החולים ולשמחתם של הקולנוענים, די קרוב לקוטב הסופני של הסקאלה. מדובר במחלה ארורה במיוחד.

אמנון בנימין יצר עבור "מבט שני" כתבה של חצי שעה, למעשה סרט דוקומנטרי קצר, על שיטה חדישה לטיפול בטרשת נפוצה. נושא הכתבה הוא תגלית מסעירה של רופא בשם פרופ' פאולו זמבוני, אבל הכתבה נפתחת דווקא בזווית אנושית: ישראלי בשם אייל מסד שמקווה שהטיפול החדשני יושיע אותו מהריתוק אל כיסא הגלגלים. מאותו רגע הכתבה מתנהלת בין שני צירים מקבילים. כתבה אינפורמטיבית רפואית וסיפור אנושי מרגש.

הבעיה עם כתבה רפואית היא שלעתים רחוקות מאוד היא מצליחה לעניין את הציבור הרחב. בכל זאת, נתונים מדעיים יבשים, ז'רגון מקצועי, מושגים עלומים בלועזית. הרי יש סיבה שרק רופאים קוראים ירחונים רפואיים. הצופים צריכים קצה חוט סקסי או לפחות מוחשי בשביל להסתקרן מהתפתחות רפואית. למשל, לו היתה התגלית מורכבת מחומר פעיל אקזוטי (שיליית דובים) או מתגלה באופן קוריוזי (בעת הכנת צ'ילי קון קרנה), היה קל יותר לתווך אותה לצופים. אבל ברגע שהוסבר שהתגלית נקראת ccsvi, כלומר מחסור כרוני בזרימת דם ורידית בגולגולת ובעמוד השדרה, זה רק טבעי שרוב הצופים יחושו מחסור כרוני בזרימת אדרנלין בגוף.

אז נותרנו עם הסיפור האנושי המרגש, שבהחלט היה סיפור אבל לא באמת ריגש. אייל מסד, גבר מרשים, יצא למסע לפולין כדי להשיב לעצמו את יכולת ההליכה ואיתה עוד הרבה יותר. עצמאות, ערך עצמי, צלם אנוש. אנחנו אתו כל הזמן אבל לא באמת שם. אני צופה בכתבה ומבין שהיא אמורה לרגש אותי. אני מסיק זאת מנגינת הפסנתר הסנטימנטלית ברקע, מהרקפות בקדמת הפריים שוודאי מסמלות משהו והיונים המטאפוריות בכיכר בקטוביץ'. אבל החרדות והייאוש לא מצליחים לעבור את המסך כמו גם התקווה והאופטימיות. מסד מספר לנו על מצבו הפיזי ומצבו הנפשי אבל אנחנו כמעט שלא רואים אותם. רוב הזמן אנחנו מלווים אותו כשהוא צופה בסרטוני יוטיוב של חולים אשר עברו את הטיפול הפלאי ולמדו מחדש ללכת, ובין לבין מופיעים רופאים שמנסים להסביר את הפרוצדורה הרפואית ורק מקשים עלי לטעון את מצברי האמוציות. אחרי שלא הבנתי באמת את מהותו של הטיפול הרפואי, ולא הצלחתי להזדהות לעומק עם הגיבור, הסרט איבד אותי וחבל שכך. טרשת נפוצה היא מחלה איומה שמשתקת איבר אחר איבר אך כל עוד הלב והמוח חיים, האדם חי. סרטו של אמנון בנימין ניסה ללכת גם ללב וגם למוח ופספס את שניהם.



מבט שני. כיוון ללב ולמוח ופספס את שניהם



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו