בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

דורון רוזנבלום | יש מבוגר באולם?

תגובות

מדוע מתפשט גיחוך כללי ומוצדק, אינסטינקטיווי כמעט, בכל פעם שאישים כמו אהוד ברק ובנימין נתניהו מנסים להשוות את עצמם למנהיגים מן העבר - מבן-גוריון ועד שמיר ובגין, אפילו דרך דמויות כמשה דיין, שרון ורבין בגלגולם המאוחר? הרי לכאורה - על הנייר - ההשוואה אינה צריכה להיראות כה מופרכת: מבחינה כרונולוגית, נתניהו וברק מצויים בגיל שבו קודמיהם נחשבו "זקנים" אחראים; מבחינת ההשכלה הפורמלית או רמת המשכל המדידה, ייתכן שהם עולים על קודמיהם; אפילו מבחינת היושרה הפוליטית אל לנו לעשות אידיאליזציה של מנהיגי העבר: הללו היו מסוגלים לגילויי דמגוגיה, ציניות ותרגילים נבזיים, שלעומתם יחווירו ברק ונתניהו גם יחד. אם כך, מהו הדבר שבכל זאת מגרה את בלוטות הגיחוך בכל השוואה כזאת?

ייתכן שהכל מתמצה במלה אחת: בגרות.

בשבטים פראיים נהוגים טקסי חניכה, שנועדו "להרוג את הילד" שבתוך המתבגר: לציין באבחה אכזרית, רבת משמעות ובלתי הפיכה, את היעשותו לבוגר אחראי - נטול חיבובים, תפנוקים והנחות. בישראל מקובל לחשוב, שטקס חניכה כזה הוא השירות הקרבי בצה"ל, ובעיקר ביחידות העילית. הרגילו אותנו לחשוב, שעצם ההשתייכות לקבוצה נבחרת זו מטביעה באדם חותם אוטומטי של איכות, בגרות, ואפילו פוטנציאל מנהיגותי. אך האומנם? לפעמים דווקא השתייכות אליטיסטית-מדעת זו מקבעת את האדם כמתבגר נצחי, עוטפת אותו בהילה ומעניקה לו פטור מכמה מהדרכים העקלקלות המפרכות לבגרותו כפרט, כאזרח.

"אבות האומה", עליהם מתרפקים האפיגונים של ימינו, לא זכו למעמדם ולכינוים בגלל הגיל או התרגיל: הם מרדו במסורת אבות, ובלי מעטפת מגוננת נאלצו בעל כורחם להפוך כבר בצעירותם למבוגרים, לאבות של עצמם. מלבדם לא היה שם "מבוגר אחראי" כדי שיוכלו להטיל עליו אחריות, להשתובב בצלו, או לנסות לחקותו. לבן-גוריון לא היה בן-גוריון. הוא גם לא דימה את עצמו לצ'רצ'יל. לטוב ולרע - הוא וחבריו היו האוריגינלים.

כיום אנו עומדים מול הדפסים, אם לא חיקויים: ברק שרוצה להיות "כמו" דיין, נתניהו שרוצה להיות "כמו" אבא וכמו צ'רצ'יל, ושניהם ששואפים להיות "כמו" יצחק שמיר, מכל הדמויות, ולו מבחינת אורך הקדנציה. שיבה זרקה בהם, ועדיין הם במשובות נעורים ובמעללי "סיירת": ילדים המשחקים באווירוני כיבוי ובשאלה "מי יגנוב את הדגל", ומי "יפתיע", ומי יפציץ "כמו גבר" את איראן למרות האזהרות. אם הם זוכים על כך לתשואות - אין זה רק בגלל חוסר בגרותם שלהם.

במדינה בוגרת יש תביעות אחרות ממנהיגים. אישים בעלי מזג שקול ומתון כדוגמת יצחק הרצוג או דן מרידור אינם נפסלים על הסף, מולעגים על היותם "זקנים" ו"אחראים" וכבדי ראש. כשאריאל שרון דיבר על "דברים שרואים מכאן" הוא לא דיבר על המשרה: הוא דיבר על הבגרות המאוחרת - מאוחרת מאוד, מאוחרת מדי - שאליה הגיע רק בשלהי חייו הציבוריים. והוא הדבר ברבין. במשך עשורים הם מתגלחים על זקננו, בטרם מבשיל בהם המבוגר האחראי. בהביטנו באהוד ברק ובבנימין נתניהו קשה שלא לתהות: זה ש"הלך הפלא" - אנו כבר יודעים; אך מתי כבר ילך הילד?



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו