בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

קרלו שטרנגר | משחק סכום אפס קטלני

תגובות

מרבית כלי התקשורת בישראל החמיצו בשבועות האחרונים אירוע חשוב, בעודם עסוקים במשה קצב ובנושאים אחרים. מחמוד עבאס הגיש לארצות הברית את ההצעה הפלסטינית להסכם הקבע עם ישראל, והוא ממתין לתגובת ישראל. לפי דיווחים, יצחק מולכו סירב בשם בנימין נתניהו לקבל מהאמריקאים את המסמך. הסיבה: פרסום המסמך יביא להתפרקות מיידית של הקואליציה.

במלים אחרות: ההצעה הפלסטינית כלל לא נקראה, משום שהיא עשויה להיות סבירה. וזה, בעיני ממשלת נתניהו, יהיה אסון. קשה להאמין: ממשלת ישראל אינה יכולה לחיות עם הצעה לכאורה הגיונית, שתעניק סוף סוף לישראל גבולות מוכרים בינלאומית, ובטווח הארוך גם נורמליזציה עם כל העולם הערבי.

אירוע הפוך התרחש בארה"ב: בטקס לזכר קורבנות הירי בטוסון אריזונה נשא ברק אובמה נאום, שרוב הפרשנים מיהרו לשבח כנאום היסטורי. זה היה נאום אנושי ופשוט. אובמה נוטה מטבעו לחפש מכנה משותף; אין זו טקטיקה, אלא חלק מתפישת עולמו. הוא מאמין בחיפוש מקומות המפגש בין אינטרסים וסבור כי ניתן למצוא מטרות משותפות. אובמה יודע, כי כדי לגשר על פערים יש להקשיב באמת לכל הנוגעים בדבר.

מנהיג כזה ישראל צריכה, ואין לה. מנהיג המסוגל לגעת באנושיות שבנו; המזכיר לנו כי למרות כל הדעות והאידיאולוגיות השונות כולנו רוצים עתיד טוב לילדינו; כולנו רוצים שצעירינו ידאגו לחברה בכללותה ויתעניינו לא רק בגורלם האישי, אלא גם בטובת הכלל.

מדוע בוחרת ישראל פעם אחר פעם מנהיגים שאינם מסוגלים להציע תקווה? מדוע איננו מסוגלים לראות אפשרות של שיתוף פעולה מועיל? איך הגיעה ישראל לנקודה שבה נבחרים בה רק פוליטיקאים הניזונים משנאה ופחד?

הסיבה היא, שבמשך שנים הנחת היסוד של ישראל היתה כי במזרח התיכון לא ניתן למצוא מכנה משותף. הנחת יסוד זו נובעת מראשית ההיסטוריה של המדינה. כשהתברר שהעולם הערבי אינו מקבל את קיומה של מולדת העם היהודי, נוצרה המשוואה הבסיסית: "אם ישראל קיימת, הערבים מפסידים, ולהיפך".

התודעה הקולקטיבית הישראלית התעצבה על פי ההנחה, כי טובת קבוצה אחת היא צרת הקבוצה האחרת. הרעיון של טובת הכלל, של מצב שבו הכל מרוויחים משיתוף פעולה, נעלם מן האופק. החשש הכבד ביותר של הישראלים הוא להיחשב לפראיירים. עצם הרעיון שאדם יכול להפיק תועלת משיתוף פעולה, שקיימת טובת הכלל, נדחה כנאיבי ומטופש.

הנחת העימות שאינו בר פתרון עיצבה את היחסים בין המגזרים בישראל: קודם כל, כמובן, קיימת ההנחה שאין פתרון לעימות בין היהודים לערבים. דוגמה שאביגדור ליברמן הפך לאבן הראשה בפוליטיקה שלו. החרדים מניחים, שאין להם שום אינטרס משותף עם שאר החברה בישראל, ורובם מדירים את רגליהם ממנה מבחינה תרבותית, חינוכית וכלכלית. הדתיים שואפים להפוך את ישראל למדינת הלכה, מה שיביא לקץ של ישראל כמדינה חילונית מודרנית. בעיני המתנחלים, האינטרס שלהם מנוגד לזה של שאר החברה משום שהמפעל שלהם חותר תחת הרעיון של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.

זוהי הטרגדיה של התודעה הקולקטיבית הישראלית: היא איבדה את התקווה, שהפוליטיקה עשויה להיות משהו אחר זולת משחק סכום אפס. לכן ישראל בוחרת שוב ושוב מנהיגים פלגניים, המקדשים את הכוח במקום את שיתוף הפעולה; עימות במקום אנושיות משותפת. לכן הימין בעשור האחרון צובר יותר ויותר כוח. לכן לא צמחו בישראל מנהיגים כמו ביל קלינטון ואובמה, שתו ההיכר שלהם הוא חיפוש מכנה משותף. במקום זאת ישראל הולכת אחרי מנהיגים כמו נתניהו וליברמן, הניזונים מפחד ופלגנות.

אין זה מפתיע, שבקרב יותר ויותר ישראלים מקננת תחושה מבשרת רעות: חברה בלא חזון של טובת הכלל אינה צפויה להחזיק מעמד. באופן פרדוקסלי, רק התקדמות לקראת שלום עם הפלסטינים ומשא ומתן על יוזמת הליגה הערבית תוכל להציל את החברה בישראל מהתפרקות מוחלטת. זה מנוגד להנחת היסוד שעיצבה את התודעה הפוליטית של ישראל: שישראל והעולם הערבי לכודים במשחק סכום אפס קטלני. הטרגיקומדיה היא, שמנהיגי ישראל אינם מסוגלים אפילו לפתוח את המעטפה המכילה את הצעת השלום של אבו מאזן.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו