בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שלמה אבינרי | עם חופשי בארצנו

תגובות

מאז 1967 היתה ישראל למעשה שתי מדינות: ישראל בגבולות הקו הירוק - מדינה דמוקרטית שאזרחיה נהנים מחופש דיבור ותנועה; ולצדה השטחים הפלסטינים הנתונים לממשל צבאי, ולכן בדיוק ההיפך. תחילה נדמה היה כי מדובר במצב זמני, עד להשגת הסדר כזה או אחר, ולכן לא הובנה לעומקה הסתירה הפנימית בין שני סוגי הממשל שישראל מפעילה. הסכמי אוסלו רק העמיקו את התפישה בדבר זמניות הסיטואציה.

אבל למצב הנמשך עשרות שנים יש הגיון פנימי משלו, ולזאת נוספה אוכלוסייה הולכת וגדלה של מתנחלים - כיום כמעט רבע מיליון - החיים בשטחי הגדה תחת החוק הישראלי האזרחי, ולא הממשל הצבאי. כך נוצר מצב שבאותו שטח חיות שתי אוכלוסיות תחת שתי מערכות חוקים, ומה שקובע זו ההשתייכות הלאומית. לא בדיוק אפרטהייד, אבל בוודאי לא שוויון בפני החוק.

במשך עשרות שנים נדמה היה לרוב הישראלים, כולל לאלה הסבורים שיש לסגת משטחי הגדה, כי זהו מצב נסבל: לא בדיוק מה שהיינו רוצים לראות, אבל בהקשר הזמני בהחלט לא האופציה הגרועה ביותר.

אולם יותר ויותר מתברר כי זו אשליה, ומה שקורה בשטח שבו חיה אוכלוסייה כבושה מחלחל גם לישראל גופא. רבים שהתרגלו בשירותם הצבאי להתייחס לאוכלוסייה הפלסטינית כפי שצבא כיבוש מתייחס לנכבשים, החלו להתייחס - לפחות מנטאלית, אם לא מעשית - לערביי ישראל באותה דרך; הסובלנות שבה התייחסו השלטונות לאלימות של חלק מהמתנחלים נגד הפלסטינים עיצבה תפישת עולם שהפכה למקובלת בעיני רבים לגבי היחס לערביי ישראל; תרגילים מפוקפקים של השתלטות על אדמות בשטחים הפכו מודל להשתלטות על נכסים ערביים בתחומי ירושלים המזרחית, האמורה להיות חלק בלתי נפרד מישראל. דוגמאות נוספות אינן חסרות.

הקו הירוק טושטש, כך שנורמות הלקוחות ממציאות הכיבוש הפכו למקובלות יותר ויותר בישראל פנימה. אי אפשר להתעלם מהעובדה שיוזמות חקיקה גזעניות, כמו גם התבטאויות בזויות של רבנים, ניזונות מהאווירה שמקורה בשליטה ישראלית בתושבי השטחים. ההצעות המקארתיסטיות לחקור מקורות מימון של עמותות, המותחות ביקורת על התנהלות צה"ל בשטחים, נובעות כמובן גם הן מהעובדה הפשוטה של הכיבוש המתמשך.

מתברר עד כמה נכון הוא כי מי שמדכא עם אחר, מאבד בסופו של דבר גם את חירותו שלו: זה לא קורה בן לילה, אלא בהדרגה, טיפין טיפין.

ייתכן כי אנשי "ישראל ביתנו" דווקא מבינים מה משמעות המשך השליטה על עם אחר לגבי עתידה של מדינת ישראל: ניתן היה לצפות כי בנימין נתניהו, שבא מרקע אחר, יהיה מודע להשלכות אלה ויתקומם נגדן. אך בשבילו, כך נדמה, אתגרה של מדינת היהודים הוא ביטחוני במובן הצר - מאזן כוחות, עוצמת אש, איכות ההרתעה, היקף השטח שבשליטת ישראל. מעולם לא נשמעה מלה מצדו המעידה על כך שהוא מבין כי הבעיה - התורמת לא מעט לדה-לגיטימציה של ישראל - אינה השליטה על שטח, אלא השליטה על בני אדם בניגוד לרצונם.

לא למען חירותם של הפלסטינים חייבת ישראל לעשות כל מאמץ לצמצם ולמזער ככל האפשר את השליטה על עם אחר - אלא למען חירותנו שלנו. יש לעשות זאת גם בהיעדר משא ומתן.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו