בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

צבי בראל | העיקר לפחד תמיד

תגובות

חרדת נטישה אוחזת בגרונה של ישראל. פתאום מחלחלת לתודעתה הההכרה בכך שהאיום האיראני מתרחק והאופציה הצבאית האהובה, זו שעד כה השרתה ביטחון כה רב - מתפוגגת. איך תוכל המדינה להמשיך ולהתקיים ללא איום מיידי ובלי אופציה צבאית?

האשם באובדן הזה הוא לא אחר מאשר ראש המוסד היוצא מאיר דגן. האיש שפתח במערכה נגד איראן העניק פתאום למדינת ישראל פרוגנוזה של ארבע שנים. לא כליה בטוחה מחר או השנה בגלל פצצה איראנית אלא דחייה מדאיגה. האבסורד הוא שמבקרי דגן, שהתבשמו בהצלחת שתילת התולעת במתקני הגרעין - על פי מקורות זרים - ובעיכוב פיתוח הפצצה, מודאגים עכשיו מההצלחה. אם אין די בכך, מתברר שפרשת הקרקעות של הרמטכ"ל הבא עלולה לחבל באופציה הצבאית. אם יואב גלנט יואשם חלילה בשחיתות מי יוביל את ההתקפה על איראן? מדינה יתומה מאיומים ומרמטכ"ל דינה, כידוע, מוות.

אז קודם כל אפשר לנשום לרווחה ולשתות מים. יש די איומים. גם אם פצצה גרעינית אינה ממתינה מעבר לפינה עדיין נותרו לנו חיזבאללה, חמאס, האיסלאם הרדיקלי, כתף אמריקאית קרה, נתק עם טורקיה וגזענות מחלחלת.

אפשר להירגע גם מהחרדה שמא - בעקבות דברי דגן - לא ימהרו המעצמות ללחוץ על איראן, כי ישראל, פוסקת ההלכה העולמית בעניין האיום האיראני, העניקה פסק זמן. זו תפישה מטעה ומסוכנת. הרי ישראל עצמה הבינה די מהר, שהמונופול על המאבק באיראן הוא חרב פיפיות. הוא מתלה את נכונות מדינות העולם לבלום את איראן במדיניות ישראל בשטחים בפרט ובמעמדה המוסרי בכלל. כך, למשל, כאשר דחתה ישראל את דרישת הקפאת הבנייה בהתנחלויות היא נתפשה לא רק כמי שמטרפדת את התהליך המדיני, אלא כמי שבולמת את בניית החזית הערבית נגד איראן.

ישראל, מסתבר, לא התרגשה מהטענה הזאת. באופן דמגוגי אפשר היה לטעון, שההתנחלויות חשובות בעיניה יותר מאשר הגרעין האיראני ובכך היא מסכלת במו ידיה את הגיוס הבינלאומי נגד איראן. אבל האמת היא, שאין באמת קשר בין מדיניות הגרעין של איראן לבין מדיניות ישראל בשטחים. במציאות, אף אחת ממדינות ערב לא אימצה את אופציית "הפצצה האיסלאמית" של איראן. הנתק בין רוב מדינות ערב לבין איראן הוא כל כך עמוק והחשש מפני הגמוניה מדינית איראנית כל כך מרתיע, עד שמדינות ערב יצרו קואליציה אנטי-איראנית גם ללא קשר למדיניות ישראל בשטחים. אם חפצו מדינות ערב לאמץ נשק גרעיני, ישראל העניקה להן בעבר סיבה מיידית יותר מאשר איראן. למעשה, אין היום מדינה בעולם - אולי חוץ מצפון קוריאה - שמוכנה להעניק לגיטימציה לפיתוח נשק גרעיני באיראן.

סנקציות הוטלו על איראן הרבה לפני שישראל נזעקה בסוגיית הגרעין. תפישת האיום של איראן החלה סמוך למהפכה האיסלאמית, והכללתה ברשימתה המדינות שמסייעות לטרור לא נעשתה לכבוד ישראל. ב-30 השנים שחלפו הוטלו על איראן סנקציות חריפות שנועדו לפגוע ביכולתה להעשיר אורניום ובמוטיווציה שלה לעשות כן. לרובן לא היתה ישראל שותפה.

הבהילות להטיל סנקציות נוקשות יותר בשנתיים האחרונות לא נבעה מכך שהאיום על ישראל גדל, אלא מההערכה שהזמן קצר. אם - מתחת לפני השטח - הסנקציות האחרונות היו גם תוצאה של חששן של המעצמות מפני תקיפה ישראלית באיראן - הרי שחשש זה עדיין תקף. מלחמה חדשה במזרח התיכון היא עדיין אופציה ישראלית. אבל יש צורך ביותר מקורטוב של מגלומניה כדי לחשוב, שישראל היא שמניעה את מדיניות העולם נגד איראן.

הערכות מודיעיניות היו תמיד נושא שנוי במחלוקת ושום מודיעין לא חסין מפני טעויות קולוסליות. דגן לא סילק את האיום, הוא העריך מחדש את פרק הזמן הדרוש למימושו. אם הערכה חדשה זאת נכונה, היא מעניקה עוד מרחב חיוני ללחצים כלכליים ודיפלומטיים על איראן, או למדיניות שתנטרל את המוטיווציה שלה לפתח נשק גרעיני.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו