בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אבירמה גולן | לא דיור ולא ציבורי

תגובות

כתבת התחקיר על הדיור הציבורי, שהתפרסמה במוסף "הארץ" האחרון (ניב חכלילי, 21.1), מתארת תוצאה אופיינית של מדיניות הממשלה משנות ה-80, מדיניות שנמשכת - עם הפסקה קצרה בזמן ממשלת רבין - עד עכשיו, ושהחריפה מאז 1996. המדיניות הזאת טוענת למינימום מעורבות בשוק ודוגלת בהפרטת כל שירות ציבורי אפשרי במטרה לייעל ולצמצם הוצאות ולהזרים כסף חופשי, לרווחתם של כל אזרחי ישראל.

עם התיאוריה הכלכלית-חברתית הזאת בטהרתה אפשר להתווכח, אלא שמקרה הדיור הציבורי מוכיח, שכל דמיון בין התיאוריה למימושה במציאות מקרי בהחלט. אין מדובר במעורבות מינימום, אלא במעורבות עקומה ובוטה, המאגדת את הרעות החולות של ריכוזיות היתר עם אלה של ההפרטה נטולת הרגולציה.

הדיור הציבורי הוא סוגיה מורכבת. במדינות הרווחה האירופיות מצאו לו פתרונות מגוונים: בצרפת נבנו שכונות שלמות להשכרה מסובסדת. בהולנד משכירה העירייה לנזקקים דירות פרטיות במחיר נמוך ממחיר השוק, ומפצה את בעל הדירה. היום נוטים באירופה לפתח יותר "דיור בר השגה", כשהדירות המסובסדות משתלבות באזורי ביקוש וממתנות את העלייה במחירי הנדל"ן. בדו"ח האחרון של ה-OECD על השפעת מדיניות שוק הדיור על הכלכלה, מופיעה ישראל במקום הלפני אחרון במונחי רגולציה על שכר דירה, ובמקום נמוך מאוד במונחי הגדלת היצע הדירות.

לא תמיד נקטה ישראל מדיניות מפקירה. הדיור ציבורי, שנולד כפתרון למצוקת הדיור בשנות ה-50, ומקיף כיום כ-100 אלף דירות, התבסס על העיקרון הראוי, שהיה מקובל אז על כל הזרמים הפוליטיים, שהדיור, כמו החינוך והבריאות, הוא זכות יסוד. אלא שהבנייה הזאת יצרה דיור ברמה נמוכה באזורים חלשים, והחברות המשכנות, זרועה הארוכה של הממשלה, הפכו לחממה למינויים פוליטיים, הסתרבלו והסתאבו.

שיאו השלילי של התהליך הזה היה בתחילת שנות ה-90, כששר התשתיות אריאל שרון שיכנע את הממשלה ואת הציבור שגל העלייה הגדול מחייב פעולת מחץ. התוצאה - מחנות קרוואנים ובנייה מסיבית חפוזה בפריפריה (המרכז החזק סירב בתוקף). שדרות, למשל, קלטה אז יותר מ-9,000 עולים, בלי תשתית פיסית וחברתית מתאימה.

מי הרוויח? היבואנים והקבלנים. מי הפסיד? הכיס הציבורי והאזרחים החלשים, שנאלצו לקלוט חלשים מהם. דו"ח מבקרת המדינה הוכיח, אמנם, שלא היה מחסור בדירות ושהמבצע היה יקר מדי, אבל זה היה מאוחר. מעורבותה המיותרת של הממשלה, שאז כבר החלה להתנער מחובתה לבנות למי שנולד כאן דירות בעלות סבירה ולסבסד את המשכנתאות לרכישתן - חוללה עוד שינוי מזיק בשוק הדיור.

בניסיון להניח פלסטר על רגל שבורה יזם ח"כ רן כהן ממרצ את חוק הדיור הציבורי, שהציע לדיירים לרכוש את דירותיהם הדלות בהנחה גדולה. בנימין נתניהו, שנבהל מהחוק, פעל כדרכו בתנועת מלקחיים: דאג להקפיאו מיד והחליט להפריט את החברות המשכנות. אך מכיוון שלא רצה לפגוע בבטן הרכה של מצביעי הליכוד, ומשום שהפרטה ממילא לא צלחה - העביר החלטת ממשלה המאפשרת לדיירים לרכוש דירות, והעלה את שכר הדירה.

עכשיו הדיור הציבורי מופקד בידי חברות ממשלתיות, שפועלות כמרכזי רווח "ברוח השוק החופשי", מזניחות את הדירות ומתעללות בדיירים, והמיליארדים המתקבלים ממכירת הדירות ומהשכרתן סותמים את החורים שפוערת הכלכלה הפוליטית העקומה של הממשלה. אפשר היה, כמובן, לנצלם לבנייה מסובסדת, שתחולל שינוי בשוק הנדל"ן, אבל מעורבות ממשלתית מהסוג הזה תתאפשר רק בשיטה אחרת, הפוכה מזו שנתניהו השליט כאן. הנה אתגר למפלגת שמאל, אם וכאשר תקום מהריסות העבודה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו