בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מיה סלע | כאשר הארכיונים רועמים

"שתיקת הארכיון", 22:00, יס דוקו

תגובות

ושוב מסתבר שכשהתותחים רועמים המוזות אינן שותקות. אמנם כבר שמנו לב לכך, אלא שהנאצים תמיד מצליחים להמחיש את הדברים ביתר שאת, אבל לא רק הם.

"שתיקת הארכיון", סרטה של יעל חרסונסקי, מציג את האופן שבו ביימו הנאצים את היהודים בגטו ורשה עבור סרט שלא לגמרי ברורה מטרתו. יש להניח שהיה אמור לשמש כפרופגנדה, אבל לא ברור איך היה מועיל לתדמיתם. אולי היה זה התקף נרקיסיזם פרוורטי, התענגות מעוותת על יכולת ההתעללות שלהם, אולי חשבו שהדרך להשמדה רחבת היקף כפי שתכננו ראויה לתיעוד מפואר. ואולי חשבו כמו שכל משטר חושב, על האופן בו יסבירו ויציגו את עצמם לעולם. ברור שאת עובדת כליאתם של היהודים בגטו לא ראו צורך להסביר, זה היה הברור מאליו. עכשיו נותר להראות לעולם את החיים בגטו ואת טיבם המקולקל של היהודים.

חרסונסקי הושיבה מספר עדים שהיו בגטו ורשה לצפות בקטעי הארכיון שמצאה. העדים מייצרים עוד זוג עיניים עבור הצופה. כעת הוא צופה לא רק בסרטי ארכיון, אלא גם באנשים שהיו באמת בגטו, צופים בקטעי ארכיון ומגיבים אליהם. הבמאית עשתה עבודה רצינית בבואה לבחון את האופן בו ביימו הגרמנים את שגרת היום-יום בגטו ורשה, והיא נעה בין "האמת" המצולמת, לבין אחורי הקלעים של "האמת" הזאת.

"אוי למי שלא צחק כנדרש" נאמר על סצינה בה היהודים בגטו נדרשו להיות קהל בהצגה ולצחוק מלוא גרון, כמו אנשים נורמלים. אובססיית התיעוד של הנאצים יצרה עולם שלם של דימויים, חלקם תקפים עד היום. הם יצרו בעבור הדורות הבאים שלא היו "שם" את הזיכרון הוויזואלי של הזוועה. שאלה פילוסופית שמתעוררת גם במהלך הצפייה בסרט היא האם מותר לעצום עיניים. אבל לא רק שם.

חלק מהמראות שצילמו הגרמנים קשים מנשוא וחלקם מינוריים כביכול. אשה עם תינוק הולכת ברחוב, חסרת אונים, נראית כמטורפת, ממלמלת. זהו מראה מינורי שנחרת בזיכרון. לעומתו יש את המראה הגרנדיוזי של גופות עירומות נזרקות לתוך בור באדמה, קבר אחים הם קוראים לזה. קשה להתבונן בזה, גם הצלם שצילם מעיד כי היה לו קשה, במין עדות קלאסית של זה שרק מילא פקודות. חרסונסקי מחזיקה את המושכות הדוק.

העדים שהיו ילדים בגטו ורשה חוזים במראה הגופות העירומות, עדה אחת מכסה את העיניים בשעה שהגופות נערמות. היא אומרת שעכשיו היא בן אדם וכבר אינה יכולה להתבונן במראות כאלה. בעבר כילדה בגטו ראתה אנשים שוכבים מתים ברחובות, והיה זה מראה יומיומי. כעת ברור מאליו כי זה לא מחזה שבני אדם אמורים לראות. השאלה היא כמובן מה קורה כאשר בני אדם מייצרים מראות זוועה כאלה ואחרים. אולי מוטב שנהיה מוכרחים להסתכל.



''שתיקת הארכיון''. חלק מהמראות קשים מנשוא



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו