בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פניה עוז-זלצברגר | זכויות אדם לכולם

תגובות

הזיהוי הגורף של "ארגוני זכויות אדם" עם "ארגוני שמאל" במקומותינו הוא טעות. אפילו בשמאל מתעלמים מהעובדה, ששיח זכויות האדם אינו נחלתם הפרטית. הפשטנות הזאת מטשטשת את הגרעין הקשה של הפולמוס: על מה בעצם האי הסכמה בין שמאל לימין בישראל?

שיח הזכויות המודרני צמח משתי מהפיכות, האנגלית והאמריקאית, ומהליברליזם. אף לא אחד מהזרמים האלה לא היה "שמאל". זכות הקניין מזוהה עם הימין הפוליטי; חופש הביטוי הוא מבצרם של שמאל וימין כאחד. ככל שההשקפות מקצינות, פג תוקפו של רעיון הזכויות.

המהפיכה הצרפתית, שנשאה תחילה את דגל זכויות האדם, איבדה את עניינה בהן כשהעלתה אלפים לגיליוטינה. קרל מרקס הלעיג על זכויות הפרט, והמרקסיזם התכחש ל"המצאה הבורגנית" הזאת. רק הפרשנות המערבית המתונה, הסוציאל-דמוקרטית, נתנה פתחון פה לשיח הזכויות.

כך גם בימין: הלאומנות הקיצונית, הפשיזם והנאציזם בזו לזכויות. אבל הימין הדמוקרטי, כגון השמרנים בבריטניה והרפובליקאים בארה"ב, אמון עליהן. זאב ז'בוטינסקי עמד על "שיווי זכויות לעמים", יהודים כערבים.

בקצרה, כדי להאמין בזכויות אזרח ואדם צריך להיות ממוקם ימינה מהמרקסיזם ושמאלה מהלאומנות השוביניסטית. צריך להישאר בטווח ראייה מהמרכז המתון.

קצת לפני ההסתערות על ארגוני זכויות האדם בישראל בהשראת "אם תרצו" ובהנהגת "ישראל ביתנו" היינו עדים לניסיון נמרץ של ארגוני ימין ומתנחלים לטעון לזכותם האנושית לשבת על אדמת אבותיהם ולזכותם האזרחית שלא להיות מפונים בכוח. פעולות מלחמתיות נגד הפלסטינים נומקו, בין היתר, על יסוד "הזכות לחיים" של יהודים ישראלים. הטיעונים הללו ביטאו כבוד כלפי שיח הזכויות - או לפחות הכרה בו, גם אם זמנית או מניפולטיבית.

המתקפה על ארגוני הזכויות בחודשים האחרונים מסמנת נסיגה מההיתלות באילן זה. אנשי ימין קיצוני כמו אביגדור ליברמן ומיכאל בן ארי ממילא אינם יכולים, לשיטתם, לאמץ את תורת הזכויות (אפילו לא כדי לסנוט במוסלמים, כפי שעושה הימין האירופי). אבל מעניין יותר להתבונן בציבור רחב הנוטה ימינה, מי שמרבים לתבוע את זכויותיהם-שלהם. הללו סבורים, בניסוח פשטני רווח, ש"ארגוני זכויות האדם" הפועלים בישראל אינם אלא "ארגוני זכויות האויב", גיס חמישי.

זהו אפוא הוויכוח האמיתי בין שמאל לימין בישראל היום. ואין הכוונה כאן לשמאל קיצוני (השולל את זכות ישראל להתקיים) ולימין קיצוני (השולל זכויות של לא-יהודים). בקרב הרוב היהודי הלא קנאי הוויכוח הוא על השאלה: האם שמירה על זכויות האדם היא חובה מקודשת, או מותרות מסוכנים? האם זכות היהודים לחיים ולקיום לאומי כבר איתנה במידה המאפשרת הגנה על זכויות מיעוטים, זרים, ואפילו אזרחי אויב?

בשנות ה-50 הניח נתן אלתרמן כי ישראל - הצעירה, הענייה והמאוימת - מחויבת לזכויות של אזרחיה הערבים. חבר הכנסת תופיק טובי "יושב בבית הנבחרים בזכות מלאה ולא בחסד. כבר עת אולי לזכור זאת, חברים". מסתבר שלא זכרנו: עדיין ניטש כאן ויכוח, אם ישראלים ערבים ראויים לכל זכויות האזרח. קל וחומר, אם למהגרים לא חוקיים ולפלסטינים תחת כיבוש זכויות אדם שנטל קיומן מוטל עלינו.

השמאל הציוני סבור, שישראל חזקה דיה. שהקפדה על זכויות מיעוטים וזרים היא סימן מובהק לכוחה וצדקתה. מנגד, הימין הלאומי מניח, שישראל חלשה מדי. שהכרה מלאה בזכויות של יושבי טייבה, ג'נין, או שיכוני המהגרים תשים קץ לריבונות ישראל. בעניין זה השמאל אופטימי יותר, ופטריוטי לא פחות, מהימין.

אבל יש משהו בטענות מימין. על הצדק להיראות. ארגוני זכויות, בעיקר אלה המטפלים בכל הציבורים, צריכים להבליט כעת את מה שחשבנו שהוא מובן מאליו: זכויות תושבי שדרות, בית שאן וגם אריאל חשובות ומעוגנות בשיח האוניוורסלי ממש כזכויות של תושבי אל-ערקיב, בילעין, והעובדים הזרים. חשוב להדגיש, שגם על זכויות הרוב נאבקים כאן. ולהסביר, בתוך כך, למה זכויות המיעוטים תובעות מאמץ גדול בהרבה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו