בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

יוסי שריד | השם הזה נשמע מוכר

תגובות

אין אדם שאין לו שעה, ועריקתו של ברק מהעבודה היא שעתם של כמה פרצופים חיווריינים, שמעלים פתאום סומק. עמיתי, גדעון לוי ונרי ליבנה, כבר שללו מעינת וילף את חזקת אלמוניותה, וזיכו אותה במי-שבירך גדול.

לא כן דמות אחרת, שלא זכתה בכבוד: אורית נוקד, אורית נוקד - אולי תזכיר מאיפה השם הזה נשמע לנו מוכר.

אני כמעט בטוח שהיא ח"כית, ואפילו עבדנו כמה שנים באותו מקום. בינתיים התקדמה בחיים והתמנתה לסגנית-שר אצל פואד. היא מקיבוץ שפיים - כן, על הפרט הזה אני מוכן לחתום. את עצמי הפתעתי, לא חשבתי שאני יודע עליה כל כך הרבה פרטים. ואיני יודע דבר על השקפותיה ומאבקיה; גם אתם לא.

טור זה קבע לעצמו כלל: לעולם לא יעסוק בדמויות שוליים בירושלים. עם נתניהו וליברמן וישי וברק, אין זה אלא נואל להתייחס בנוקדנות לנוקדים ולנוקדות, שנלקחו מאחורי הצאן, ומאז לא נשמעה פעייתם. אבל אורית שונה: בכנסת היא מייצגת תנועה שלמה, ומשעה שיצאה ל"עצמאות" - היא מייצגת אותה גם בממשלה.

גרונות ניחרו בימים האחרונים בדברי הספד על העבודה. פרשנים תהו מה ציוותה לנו במותה: תבוסה או תקומה, אכזבה ישנה או הזדמנות חדשה. ואילו לנזר בריאתה - לתנועה הקיבוצית - לא נתייחדה מלה של חמלה על זוהר שהועם.

היה היתה תנועה מפוארת, שכל יודעיה גמרו עליה את ההלל. אין משלה בעולם. עד שקם מנחם בגין, וברשעותו הציג אותה כחברה של נהנתנים בכיסאות נוח על שפת הבריכה. הדיבה הרעה שהוציא לא היתה רק דיבתה, היא היתה דיבת הארץ. מרוב עלבון ומצוקת חומר ורוח, הסתגרה לה מאחורי הגדר והתקשתה לצאת; הפכה להיות עוד "מגזר".

זאת התנועה, שהיתה חלון הראווה והגאווה של המדינה; שהיתה אבן שואבת לריבואות מתנדבים; שמעולם לא נמדדה לפי משקלה היחסי, כי אם לפי משקלה הסגולי: מ-1948 שלחה לממשלה ולכנסת 85 נבחרים ממיטב חבריה.

את קדיש לוז ויצחק בן-אהרן וחיים גבתי ויגאל אלון ומאיר יערי ויעקב חזן וחייקה גרוסמן, ואת אהרן ידלין וחיים אורון (ג'ומס), שבקרוב יחזור לאספסת. איך זה קרה, שמכל האריות והלביאות האלה נולדה ונותרה חתלתולת המחמד של ברק, גם הוא קורבן הלינה המשותפת.

אורית נוקד היא לא העניין, אלא התנועה שבוחרת בה שלוש פעמים. אשת הגומי קיבלה על עצמה לשמש חותמת, אבל למה תנועתה מוכנה לקבל נציגה בלי שום חותם, שמעולם לא השמיעה בשמה קול ערכי.

זר לו קרא כמוני את "הקיבוץ" ו"הדף הירוק" - שני הביטאונים של התנועה הקיבוצית המאוחדת - היה מתרשם שנוקד היא אשה חשובה מאוד, כי ידה רב לה בסידורים ובשתדלנויות למען המגזר. אפילו במכתבה לחברות ולחברים - "למה פרשתי מהעבודה" - היא מתחייבת להמשיך: "איני משנה את תוכן שליחותי", כתבה. "כתמיד, אני מחויבת לשמש נציגה וכתובת לקיבוצים, וכך אנהג גם במסגרת החדשה". במקום ריח הזבל - ויש לא מעט אורוות מעופשות לנקות - שוב נודף הניחוח הקרתני.

לא רק נוסטלגיה, גם תקווה דוחקת בי לגלות עניין בתנועה הקיבוצית. עודני מאמין בה, משום מה. במקום שאין אנשים, בה עדיין יש. אך לא על אנשים של יום קטנות תהיה תפארתה המשוקמת.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו