בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מורן שריר | בין קודש לחול, בעיקר חול

"סימני שאלה", ערוץ 2, 22:00

תגובות

בראשית היתה "לתפוס את השמים" שעשתה רייטינג לא רע וירא ערוץ 2 כי טוב. ויברא הזכיין את "מרחק נגיעה" ו"מעורב ירושלמי" ו"סרוגים" ו"חיים אחרים" ושלל סדרות על דוסים, והארץ היתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום.

המשיכה של יוצרי טלוויזיה וקולנוע לעולם הדתי היא טבעית. לקח זמן עד שהדרמה הישראלית גילתה את האנשים האלה שחיים בתוכנו אבל מנהלים עולם משלהם, עם קודים תרבותיים ומוסריים שונים ומסקרנים. חלקם דומים לנו יותר (כיפות סרוגות), חלקם מסוגרים בתוך קהילה מסתורית (נטורי קרתא) וחלקם מרעישים לנו מתחת לחלון (ברסלבים).

יש חילופי אוכלוסיות בינינו לבינם וכמעט כל אחד מאתנו מכיר מישהו שעבר לצד השני. זה מושך ומסקרן, יש פה דרמה. מצד שני יש גבול לקיבולת הישראלית כשזה מגיע לסדרות על מגזר כלשהו ובכל הנוגע ליהדות נראה לי די בטוח להכריז שהגענו למיצוי. אפשר להמשיך להאביס אותנו בכוח אבל חבל, זה רק ייפלט החוצה. בשביל שאתפס לסדרה חדשה שקשורה לקהילה דתית, היא צריכה להציע לי משהו מרענן. אם אראה עוד זקן מודבק אחד, אשתגע. הבעיה של "סימני שאלה" היא שהיא לא מציעה שום דבר חדש בתוך תחום שמוצה ונטחן עד עפר. "סרוגים" למשל, הצליחה לתפוס אותי באמינות שלה, ברגעים הקטנים, בעולם האפור שבין דת לחול. ב"סימני שאלה" אין רגעים קטנים, רק רגעים לא מעניינים.

הסדרה נפתחת כשאהרון (יון תומרקין) גוזר את פאותיו בחוף הים של תל אביב. אני לא מעריץ של תומרקין הצעיר, אבל דווקא פה היעדר הכריזמה מתאים לתפקיד. שמתי לב שיש איזו אנמיות שמאפיינת רבים מהחוזרים בשאלה (ברוח הפוליטיקלי קורקט נהוג עכשיו לומר "יוצאים בשאלה". ניחא) ובתחום הזה דווקא יש לתומרקין מה לתרום. איתי תורג'מן, שחקן מצוין, הוא חמי, הילד הרע של החילונים החדשים.

הבעיה העיקרית והעצובה של הסדרה היא שהיא לא מעניינת מספיק. הנושא נפיץ אבל הטיפול רפה. אין לסדרה קצב, היא לא סוחפת, אין רגעים מסעירים או מרגשים. קחו לדוגמה את אלי בגילומו של דן שפירא. אלי הוא גבר שהתגרש מאשתו ומהדת אך נאלץ לנהל קשרים עם הממסד החרדי משום שהשאיר שם את בנו. ברגע השיא של הפרק הוא נוגח בראשו של יהודה זילברשטיין אשר העליב אותו ואת בנו וכינה אותם "חזירים כופרים". זו אמורה להיות התפרצות פיזית ונפשית אבל מבחינה דרמטית היא עוברת כמו התעטשות. אלי, שלא מצטייר כאדם אלים מטבעו, לא נראה המום מהמעשה שלו. הוא מביט ביהודה במבט אטום ויוצא החוצה. אין ברקע מוזיקה שמגבירה את האפקט הדרמטי. כלום. היה ועבר. ככה עובר הפרק כולו. הרבה טקסט, מעט סאב-טקסט. הרבה עלילה, מעט דרמה. יהדות חיוורת.



יון תומרקין. יהדות חיוורת



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו