בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אלוף בן | נתניהו כבר מתגעגע

תגובות

בנימין נתניהו צדק באזהרתו שהסכמי השלום יעמדו בסכנה, אם המשטרים שחתמו עליהם יתערערו ויאבדו את השלטון. נתניהו צדק בהערכתו, שחוסני מובארק היה בעל ברית חיוני לישראל, ובחששותיו ממה שיקרה למצרים בעידן שאחרי הראיס. נתניהו צדק גם בהתעקשותו להפנות יותר תשומת לב ביטחונית לגבול הדרומי. אלפי המהגרים, שבאו לישראל מאפריקה דרך מצרים, המחישו את הקושי הגובר של קהיר להשליט את מרותה וריבונותה בחצי האי סיני.

אבל ראש הממשלה איננו רק פרשן וחזאי, ועכשיו נתניהו נדרש להתמודד עם ההשלכות של הערכותיו הצודקות. אין לו מזל: מובארק קרס דווקא במשמרת שלו. מכל מנהיגי העולם, נשיא מצרים היה החבר הכי טוב של נתניהו, והשניים הירבו להיפגש. רק לפני ארבעה שבועות נועדו בשארם א-שייח. עכשיו נשארו רק הגעגוע והצורך הדוחק במדיניות חדשה.

התהפוכות במצרים זימנו כבר לנתניהו החלטה דרמטית: להתיר את כניסתם של שני גדודי צבא מצריים לשארם, לראשונה מאז הנסיגה הישראלית מסיני. נתניהו טוען כבר שנים, שישראל חייבת הסדרי ביטחון נוקשים כפוליסת ביטוח להסכמי השלום. והנה, דווקא הוא נדרש להכריע מה חשוב יותר - לדבוק בעקרון הפירוז ויהי מה, או לעזור לשלטונות המצריים בדיכוי התקוממות הבדווים.

המצרים רואים במגבלות על ריבונותם בסיני, שנקבעו בהסכם השלום, פגיעה כואבת בכבודם הלאומי. עכשיו ניצלו את ההזדמנות ופרסו מחדש את צבאם בחצי-האי המפורז. שום ממשלה עתידית בקהיר לא תחזיר את הכוח הזה לצד השני של הסואץ. מה לעשות? האידיאולוג נתניהו היה מטיף בוודאי לעמידה איתנה על סעיפי החוזה, ומגנה את "הממשלה הרכרוכית" שוויתרה למצרים. אבל המדינאי נתניהו העדיף לפרום את הסדרי הפירוז, מחשש למה שיקרה אם המוני מתקוממים זועמים ישתלטו על מצרי טיראן, ויוכלו לאיים על חופש השיט הישראלי לאילת.

אם יתממשו התחזיות הקודרות של נתניהו, ומצרים תיהפך לאיראן חדשה, ישראל תעמוד לפני דילמה הרבה יותר קשה: האם לחזור למצב האסטרטגי ששרר לפני הסכם השלום? להיערך לעימות בכל החזיתות, לבנות צבא יבשה גדול ולהגדיל בהתאם את הוצאות הביטחון - או להשיג הסדרי שלום במזרח ובצפון, ולרכז את הכוח מול האויב החדש בדרום? הנטייה האינסטינקטיבית למראה הפגנות הענק בקהיר היא להתבצר במצודת "חומה ומגדל", ולהישבע במדיניות "אף שעל", "אמרנו לכם" ו"אסור לסמוך על הערבים" מעתה ועד עולם. אבל למדיניות כזאת יש מחיר בגירעון תקציבי, בדיכוי הצמיחה, בהעלאת מסים ובהכבדת הנטל הצבאי. האם החברה הישראלית מוכנה לשלם מחירים כאלה, ולזנוח את חלום הכלכלה המערבית? ומי בדיוק ישרת בצבא המוגדל, החרדים והערבים שפטורים כיום מגיוס? ואולי המהגרים מאריתריאה ומסודאן, שמכירים כבר את השטח?

הסדרי שלום אינם ביטוי למשיחיות שמאלנית, כטענת אנשי הימין. דיפלומטיה היא תחליף לכוח. השלום עם מצרים חסך לישראל משאבים עצומים, שקודם הושקעו בהרתעה ובמלחמות, העניק לה רווחה כלכלית ואיפשר לה להדק את אחיזתה בגדה המערבית ולרכז את צבאה מול סוריה, לבנון ואיראן. מנחם בגין הבין זאת, ולכן ויתר על סיני, כדי להקים מאה התנחלויות בשטחים. אם תוקם במצרים רפובליקה איסלאמית, נתניהו יעמוד לפני הכרעה הפוכה, אם לסגת מהגדה ומהגולן כדי לייצב את החזית המזרחית ולרכז כוח מרתיע בחזית הדרום.

נתניהו בדק בשבועות האחרונים את הסיכויים להבקעה מדינית מול הפלסטינים והסורים, שתפרוץ את הבידוד הדיפלומטי של ישראל. שתיקתו מול גילויי אל-ג'זירה ואהוד אולמרט על המו"מ שניהלה ממשלת קדימה עם הפלסטינים, מאותתת שנתניהו מוכן להתגמש. האירועים במצרים גרמו לו לעצור ולחשוב מחדש, אבל נתניהו לא יוכל להסס לנצח. אם מובארק ייפול, הוא ייאלץ להכריע בין התבצרות במצודה להסדרים מדיניים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו