בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אבירמה גולן | זהירות, נשים במקצוע

תגובות

נשיאת אוניברסיטת בן גוריון, פרופ' רבקה כרמי, קבלה בשבוע שעבר על כך ששיעור הנשים הרופאות נמצא בעלייה. אמנם הן מהוות רק 35% מכלל הרופאים, אבל בקרב המומחים עד גיל 45 הן כבר יותר מ-50% (אתר onlife, 26.1). כרמי סבורה שלא טוב להפר את האיזון בין המינים, התורם ל"איכות הטיפול, ליעילות הביצוע ולשביעות הרצון".

קשה אמנם להאמין שאדם משכיל כמו כרמי, רופאה בעצמה, אחראי לאבחנה משונה כזאת, אבל המשך הניתוח שלה מוזר עוד יותר. היא חוששת שריבוי נשים יביא ל"פמיניזציה של מקצוע הרפואה", ובכך ידרדר אותו בדומה למקצועות אחרים, למשל סיעוד והוראה.

אך השיא הוא עצתה לצעירות. נשים, היא קובעת, צריכות לוותר על סביבת עבודה נוחה וגמישה. שיהיו פחות רופאות ילדים ומשפחה, ויותר חוקרות, כירורגיות ומנהלות. כרמי רוצה לראות יותר נשים מנהלות, אך היא אינה מציינת מי אחראים לשיעורן המצומצם. היא אמנם מעוניינת ש"יעודדו" נשים לניהול, אבל מדבריה עולה גם האשמה כלפי הנשים עצמן.

נימה זו עולה גם מהדוגמה האישית. כרמי מגלה שוויתרה על "תחביבים שהיו לי כאשה צעירה", ושיש לה "רק בת אחת", אבל לדבריה לא מדובר בוויתור אלא בבחירה חופשית, וב"רצון לפתח קריירה, להתפתח אישית ומקצועית, למצות יכולות ולהשפיע".

הסגנון והתוכן גם יחד מעידים על החמצה מצערת. נראה שכרמי מתבלבלת בפענוח המציאות, ומכאן נובעת עמדתה הבעייתית, החושפת אי הבנה בשלושה רבדים. הרובד הראשון הוא ראיית תהליך הפמיניזציה של המקצועות כנזק למקצועות עצמם. מעניין שכרמי שכחה להזכיר, למשל, את מקצוע המשפטים - שבעניינו זכורה עדיין היטב המתקפה של עו"ד יהושע רזניק ואחרים על ה"הגמוניה הנשית בפרקליטות" ("הארץ", 14.11.2003), מתקפה שרק גוברת באחרונה - או את העיתונות, שלא לדבר על הספרות (ע"ע אזהרתו של חיים נגיד ב"מעריב" בתחילת שנות ה-90, כי ריבוי הנשים בספרות מביא לירידה ברמתה).

הפמיניזציה במקצועות אלה נובעת לא רק מכך שהם "נוחים" יחסית לאמהות צעירות בגלל השעות הגמישות (גם זוהי, אגב, הגדרה בעייתית מפיה של מי שמגדירה עצמה פמיניסטית, שכן גם אבות צעירים מעוניינים, ובצדק, ביום עבודה גמיש), אלא בעיקר מכך שגברים סימנו אותם כאטרקטיביים פחות, זאת בראש ובראשונה בגלל השכר המצטמק.

הרובד השני שכרמי מחמיצה הוא הגורם הנוסף לאותה תופעה. כל המקצועות המוחלשים שייכים לשירות הציבורי. העיתונות והספרות הן אמנם חלק מהמגזר הפרטי, אך יש להן היבט ציבורי משמעותי. השירות הציבורי על כל ענפיו עבר בשנים האחרונות תהליך מכוון של ייבוש ודלדול, שתוצאותיו ההרסניות ניכרות היטב עכשיו.

מרובד זה, תוצאה ישירה של מדיניות הממשלה, נובע הרובד האחרון. כרמי מדברת על "קריירה" ו"בחירה חופשית", בעוד שרוב האקדמאים הצעירים בישראל, גברים כנשים, חושבים על עבודה והישרדות. ביטחונם הקיומי והתעסוקתי מצטמצם, נטל המסים כבד, והממשלה מתחמקת מחובתה לספק להם ולילדיהם חינוך חינם, דיור, מעונות יום, יום לימודים ארוך עם ארוחה חמה ועוד. הזכות להוליד ילדים ולגדלם לא אמורה לעמוד בסתירה לזכות להתפרנס ולהתקדם בעבודה.

כמו כרמי, רבים וטובים שהגיעו לצמרת מסרבים להבין את הדיסוננס בין הישגיהם האישיים לבין המציאות החברתית-הכלכלית בישראל. מוטב שידברו פחות על יוקרת המקצועות, ויאזרו עוז להכיר בכשל הכלכלי-הפוליטי המובהק שמחליש את העוסקים במקצועות אלה, וחומס את זכויותיהם וכבודם.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו