בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

גדעון לוי | פתאום השלום הוא נכס

תגובות

לפתע פתאום נהפך השלום לנכס חיוני בעיני ישראל; ולפתע נהפך חוסני מובארק לגדול ידידי ישראל. כמו גבר העומד לאבד את האשה שהתעלל בה במשך שנים, ורק אז מכיר, באיחור משווע, בערכה, ישראל מתכנסת בחרדה מפני הבאות: מה יהיה אם השלטון החדש במצרים יבטל את הסכם השלום. ממהרת, כהרגלה, לשלוח יד לאקדחה, זורעת פחדים, כהרגלה, מפני הסכנות האמיתיות והמדומות, ראש ממשלתה אוסר על שריו להתבטא בנושא, והם אפילו מצייתים. זהירות, סכנה: השלום אומר להיקרע.

זה אותו השלום שעליו התגוללנו ובו התעללנו במשך שנים. תמיד סיפרו כמה הוא קר, כמה עוינת מצרים וכמה מסוכנת. מובארק לא בא, התיירים לא באים, האליטה אנטישמית, כמה מסוכן לבקר בארץ הנילוס. געוואלד, המצרים שונאים אותנו. אביגדור ליברמן הציע רק לפני עשור להפציץ את סכר אסואן, כמותו 20 שנה קודם לכן גם יגאל אלון.

כשעמד להיחתם, התבצרו מתנחלים בימית, צחי הנגבי אפילו איים להתאבד בעטיו. משנחתם, התחייבה ישראל במסגרתו לכבד את הזכויות הלגיטימיות של העם הפלסטיני, התחייבה והפרה, התחייבה והתלה, ומאז לא פסקה מצרים להתחנן לפני ישראל שתעשה לקידום הסדר עם הפלסטינים - וישראל התעלמה בשחצנות, אוסרת עליהם מלחמות וכיבוש. שלום-שמאלום, מו"מ-שמום, השלום עם מצרים תואר תמיד כמהתלה. פתאום עכשיו הוא נכס אסטרטגי.

זה אותו שלום, שהיום אין שום סיכוי שהיה מתקבל בידי הממשלה והכנסת הנוכחיות. בנימין נתניהו לא היה לעולם חותם עליו, הכנסת לא היתה מאשרת אותו. לא קשה לדמיין מה היה קורה, אילו הציעה מצרים כיום שלום תמורת שטחים: מו"מ אינסופי על סידורי ביטחון והסדרי ביניים, סידורי מים והסדרי אוויר - ושלום לא.

ליברמן היה מאיים, אהוד ברק היה מתחמק, הרב עובדיה יוסף היה מוציא פסק הלכה, הפרשנים היו מתארים את שלל הסכנות, הציבור היה אדיש, ונתניהו היה מוג לב מכדי להחליט - ישראל היתה אומרת לא לשלום. אבל עכשיו, כשיש אולי סכנה שיילקח מאתנו, שב השלום להיות חלום, צעצוע שלא נוותר עליו.

גם עכשיו, בשעה הגורלית המרשימה של מצרים, אנחנו בשלנו. אסון גדול: פני מצרים לדמוקרטיה. צרה צרורה: מובארק עומד להיעלם. את מה שנעשה שם מסבירים לנו בעיקר גנרלים וכתבים צבאיים, כאילו מדובר עדיין במדינת אויב. הכל מוצג באורות אדומים מהבהבים של סכנה. האחים המוסלמים לא רק משתלטים על מצרים, אלא כבר עולים על ישראל. גם כשנראה שמצרים לא תיהפך לאיראן, שהמהפיכה בה היא חילונית ועממית, ושנאה לישראל אינה ממלאת כל תפקיד מרכזי בה, אצלנו רק מהלכים אימים. עוד רגע, ואפילו יואב גלנט היה מתמנה לרמטכ"ל, בשם הסכנה האורבת. במקום לנסות למצות את הסיכויים, אנחנו ממהרים להתפלש בסכנות.

טוב שהכרנו סוף סוף בערך של השלום עם מצרים, אחרי כל שנות הזלזול. 32 שנותיו הטיבו מאוד עם ישראל. כמה הרג נמנע בזכותו, כמה ביטחון ושקט הרווחנו בעטיו, וכמה משאבים חסכנו בגללו. הוא אכן נכס אסטרטגי. אבל מה עשינו בכל אותן שנים כדי לשמרו? כמה עשינו כדי להעמיקו גם עם העם המצרי, ששיווע לראות את קץ הכיבוש של אחיו הפלסטינים?

ומעל לכל, מה עשינו כדי להגיע להסכמים נוספים, כאלה שהיום אנחנו מזלזלים בחשיבות השגתם, ואולי יום אחד עוד תתקוף אותנו חרדה קיומית לנוכח הסכנה שבאובדנם? חישבו על הפלסטינים, על סוריה, חישבו על היום שבו נחתום עמם על שלום - וחישבו על היום שבו תהיה סכנה שהוא יילקח מאתנו.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו