בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

יוסי שריד | אולמרט וסיפורי האו-טו-טו

תגובות

לא התכוונתי לצלוח את ים זיכרונותיו של אהוד אולמרט, שהציף את "ידיעות אחרונות" בסוף השבוע. סיפורי ה"כמעט" משעממים אותי - איך כמעט נגענו, אוטוטו הגענו.

בעודי מדפדף, נתקלתי בתמונה שלי. הופתעתי: מה לי ולסיפורי סבא אהוד; במה זכיתי.

יגעתי ומצאתי: תריסרי קטגורים קמו להוקיעו על נמהרותו, נהנתנותו ושחיתות המידות שלו. גם חברים אישיים, שתהו מקרוב על קנקנו, ניערו חוצן, ירקו לפנכה שליחכו.

מכל אלה בחר אולמרט דווקא ב"הארץ" ובי. עיתון זה "הפך את המלחמה בי למשימתו המרכזית", כתב. אין זאת, כי אם היטב חרה לו.

בצד מחמאות מאופקות - "יוסי אינו בלתי מוכשר" - הוא מייחס לי קנאה. איפה הוא ואיפה אני. שנינו התחלנו כצעירי הח"כים, אחד היה לראש ממשלה, והשני "ישוב בביתו, מזקין בטרם עת, לבו מלא מרירות". הכל נכון, לבד מההערה על הזיקנה, שמטבעה היא קופצת על ראשינו - שלו ושלי - ועושה שמות בבלוריותינו היפות.

"ישוב בביתו", עובדה. אבל הבית הוא ידידו הטוב של האדם. עלי הוא מתנפל בשמחה, בכל פעם שאני פותח את הדלת. בבית אני מרגיש כמו בבית - אשרי יושבי ביתך - וקשה לי להעריך מה היתה הרגשתי לו רכשתי והתגוררתי בשלושה בתים.

"לבו מלא מרירות", גם זאת עובדה. איך אפשר שלא להיות קצת מריר, כשחושבים על מדינה מסכנה, שכבר 15 שנה שבויה בידיים ארוכות ותועות, שלא תמיד מבחינות בין כיס לכיס, קופה לקופה: נתניהו, ברק, שרון ואולמרט, שהעלה את החמדנות למדרגה של אומנות ואף של אמנות ממש. אם גלנט לא יכול להיות רמטכ"ל, איך אולמרט יכול להיות ראש ממשלה, רק משום ששרון ראה בו בן ממשיך: גלעד, עמרי, יואב ואהוד - כולם היו בניו.

יותר משהסתייגתי ממדיניותו של בעל-הזיכרונות, בחלתי בחמדנותו. על התנהגות כמו שלו יוצאים במדינות אחרות להפגנות. לא על ה"כמעטים" שלו ייזכר, אלא על מעטפותיו - חטוף ועטוף. ביני לבין עצמי אני תוהה, וגם לכם מותר להצטרף: מי צריך לקנא במי, מי מהשניים היה רוצה לעמוד היום במקום חברו.

35 שנה הלך אולמרט בחושך עד שנפקחו עיניו וראה אור. איש ארץ ישראל השלמה וירושלים השלמה עוד יותר, התחיל זה לא כבר לצעוד בשביל קליפות האתרוגים, וחילק סוף-סוף את ירושלים של נייר. "לא יכולתי להמשיך לרמות את עצמי", הוא כותב.

לו רימה את עצמו - ניחא, זה לא השקר היחידי שבו הוא חי. אך הוא רימה את כולם, וכך היה לראש ממשלה. אני השתדלתי שלא לרמות, להיות יותר שלם עם עצמי ופחות עם ירושלים. גזרתי על עצמי פרישה, כי עייפה נפשי למרמים אך גם למרומים מדעת, להולכים שולל מתוך בחירה. אפילו אולמרט, בצר ובמר לו, מודה במקצת: "אינני יכול להפקיע מיוסי את האומץ שבו ניהל את מאבקיו, והרבה לפני תרם תרומה לא מבוטלת לשיח בעניין הפלסטיני".

אלא שהאגו שלי מכשיל אותי, הוא מאבחן בענוות-מומחה. יכריעו שופטינו: מה עדיף - אגו נפוח או כיס תפוח, ולא ברוח.

עכשיו אני יושב בבית, אם כי לפעמים אני יוצא. אך השאלה המעניינת באמת היא אחרת: לא איפה שריד יושב, אלא איפה אולמרט יישב.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו