בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אוריאל אבולוף | אביב העמים הערביים

תגובות

הפיכה, מהפך, מהפיכה או מהומה על מאומה. בין כה וכה, גם בטרם הוטל הקלף האחרון של השלטון, מגדל הקלפים המזרח תיכוני נראה מט ליפול. אך גם אם מפתה להדיח מלך אחר מכתר החוכמה, ולטעון שהנה מה שהיה כבר לא יהיה, ויש חדש תחת השמש, ספקנותו של קהלת ראוי שתהדהד: "יש דבר שיאמר ראה-זה, חדש הוא: כבר היה לעלמים, אשר היה מלפנינו". אם אכן היו דברים מעולם, אם ניתן להקביל את ההתקוממויות בעולם הערבי לתהליכי עבר, שאלת מפתח עולה: האם 2011 היא הגרסה הערבית לנפילת חומת ברלין ב-1989, או דווקא ל-1848 - האם אנו ניצבים על סף דמוקרטיזציה אזורית, או "אביב עמים" לאומי? נכון לחדד ההבדלים בין השניים, ולנסות לפענח דרכם מנין הגיעה התמורה הגדולה באזור, ולאן היא יכולה לקחת אותו ואותנו.

מאז שיאו של "הגל השלישי" של הדמוקרטיזציה לפני 20 שנה במזרח אירופה, המתינו רבים למהפיכה דומה במזרח התיכון הערבי. לשווא. הציבור הערבי אמנם רחוק מתדמיתו הדוממת. החל במאבק האנטי-קולוניאלי, עבור בהמונים שנענו לפאן-ערביות של נאצר, המשך במחאות נרחבות של ארגונים חברתיים ואיגודים מקצועיים, וכלה בהפגנות מחאה על רקע הסכסוך הישראלי-פלסטיני - "הרחוב הערבי" יודע לצאת לרחובות. עם זאת, המשטרים נראו עמידים בפני כל תמורה פוליטית משמעותית - דמוקרטית, אוטוקרטית או תיאוקרטית. אפילו אפריקה הקדימה את העולם הערבי בקדמה פוליטית.

הסיבות מורכבות. היו שהטעימו מחסומים הטבועים באיסלאם ובתרבות הערבית נגד דמוקרטיה וליברליזם. פרשנות מהותנית פחות לימדה כיצד הצליחו המשטרים להפיק לקחים מן העבר וזה מזה, והפעילו מנגנוני כפייה ותועלתנות שדיכאו את בקשת החירות. מעשית, קנה השלטון בהון הנפט ותמיכת המערב את הישרדותו. בין המשטר והאוכלוסייה נרקמה עסקה, שהפכה על פיה את קריאת המהפיכה האמריקאית: "אין מיסוי ולכן אין ייצוג".

שיעור המסים בתל"ג של מדינות ערב הוא הנמוך בעולם. שום מדינה לא מתקרבת לממוצע ה-OECD, העומד על יותר משליש; רק מרוקו, תוניסיה, מצרים ולבנון (שאינן חברות אופ"ק) חוצות את סף ה-10%. העובדה כי קו השבר של רעידת האדמה הנוכחית חוצה שלוש מארבע מדינות אלה מעיד על תוקפה של ההשערה, שמנמקת את עיתוי השבר האזורי במשבר הכלכלי העולמי, ששחק את יכולת המשטרים למלא את חלקם בעסקה. מהפיכת המידע ועליית אובמה תרמו אף הם לתזמון. ואם כך, יש הגורסים, אם השתחרר השסתום הדכאני, תמוטט החירות את הסדר הישן, ובדומה ל-1989 במזרח אירופה תחולל גל דמוקרטיזציה רביעי, הפעם בעולם הערבי.

אולם בצד 1989, מספקת 1848, שנת המהפיכות הלאומיות באירופה, הקבלה נוספת, סבוכה. לפיה, יותר משההתקוממויות הנוכחיות מעידות על חתירת ההמונים לדמוקרטיה, הן יוצרות מודעות חסרת תקדים לעוצמתם. הן מכוננות, לראשונה בהיסטוריה המודרנית של העולם הערבי, עמים, ואולי אף אומות - קיבוצים שאינם מוגדרים ככאלה רק מכוח שרטוט גבולות על ידי מעצמות קולוניאליות והצהרות מנהיגים. ההתקוממות בתוניסיה פתחה אופק פוליטי חדש. היא איפשרה להמונים לדמיין את עצמם כשחקנים פוליטיים, כעמים, וככאלה לתבוע ריבונות עממית.

המסקנה הנגזרת מ-1848 שונה מזו העולה מ-1989, שהיתה גם שנת הטבח בכיכר טיאנאנמן. גם אם יסתיים אביב העמים הערביים כפי שהסתיימו מהפכות 1848, בהכלה של רצון ההמונים לטובת "הקונצרט הערבי" של שליטים אוטוריטריים, כללי המשחק השתנו. הלאומיות החדשה עוד תרים ראשה, כפי שעשתה באירופה במחצית השנייה של המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20. היא גם תתייסר במאבק הבלתי נמנע שבין ריבונות עממית לריבונות אלוהית.

אין הכרח להזדקק למקבילות רחוקות. אנלוגיה קרובה יותר למתחולל עתה בעולם הערבי, מצויה בו עצמו וקרוב לבית, באינתיפאדה הראשונה, שהפכה את העם הפלסטיני מיישות תיאורטית למעשית. אף כי עמים אינם נצחיים, הם לא רק עמידים יותר בפני פגעי משטר וממשל, אלא שיש בכוחם להעניק תשתית איתנה יותר לבניין מדינה. לטווח הארוך, בפלסטין ומעבר לה, פרויקט לאומיות מוצלח, וזה הפלסטיני טרם הושלם, הוא לרוב תנאי הכרחי, אף כי בהחלט לא מספיק, לדמוקרטיזציה, אולי גם לשלום.

ד"ר אבולוף מלמד בחוג למדע המדינה באוניברסיטת תל אביב



''בריקדה ברו סופלו'', ציור של הוראס-ורנה של המהומות בפאריס ב-1848



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו