בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מרב מיכאלי | נרקיס וגלנט

תגובות

"מרושע ומגמתי. אני לא יודע מי עומד מאחורי זה. אני לא מתכוון להיגרר לנמיכות כזאת, שמטילה ספק באינטגריטי שלי. אני גם אזרח. יש לי את המשק שלי... הפכתי לשק חבטות... לא אפשוט את המדים עד שיפשיטו אותם ממני". זה אינו ציטוט של הרמטכ"ל המבוטל יואב גלנט מהשבוע; זוהי תגובתו של הרמטכ"ל דן חלוץ באוגוסט 2006 לפרסומים בכלי התקשורת, על כך שמכר את תיק המניות שלו שעות אחדות לאחר חטיפת החיילים בגבול הצפון, ב-12 יולי.

הדמיון המדהים בין תגובותיהם של שני האישים הבכירים האלה הוא באטימות הגמורה שלהם למתרחש סביבם, למציאות. כחלוץ בשעתו, גלנט פשוט לא מצליח להבין עכשיו מה לכל הרוחות לא בסדר. שום הסבר ומעשה איננו מצליח לחדור (ודאי שלא לצרוב) לתודעה שלהם. להם יש המציאות שלהם - "אמת יש רק אחת", אמר גלנט - וכל תיאור אחר של העניינים פשוט נדחה על ידם כעלילת דם.

האטימות הזאת אינה נוגעת רק למעשים שעשו או לא עשו; העניין הבעייתי באמת הוא האטימות הגמורה לקיומם של אנשים אחרים, לכך שהם רואים ותופשים את המציאות באופן אחר, לכך שיש זווית ראייה אחרת. אפשר לא להסכים עם תפישה אחרת, אפשר לא לקבל אותה. אבל לא להיות מסוגל בכלל לראות שיש עוד אפשרויות חוץ מזאת שאתה רואה - זו מוגבלות ממשית. זאת בעיה בתפישת המציאות. העיוורון לקיומם של חלקים שלמים מהמציאות יוצר שיבוש ממשי בתפישה מהי המציאות, ומכאן שיבוש בהבנתה, ביכולת לנתח אותה ולפעול בהתאם.

הגדרה ידועה לטירוף היא חזרה על אותו מעשה פעם אחר פעם בציפייה לקבלת תוצאה שונה. כשהתפוצצה פרשת מכירת המניות של חלוץ, אמר קולגה-טייס, נרי ירקוני, שהאמירה של חלוץ על "מכה קלה בכנף" כשהוא מפיל פצצה, היא מין שפה פנימית כזאת בחיל. אבל, הוסיף ירקוני, התגובה הציבורית לאמירה הזאת היתה צריכה להיות כסטירת לחי לחלוץ, להביא להתעשתותו, "וזה לא קרה. כי אנו רואים את ?I don't care, Ireally don't care' I (תשובתו של חלוץ לאילנה דיין על השאלה מה אם תהיה ועדת חקירה למלחמת לבנון השנייה), ואנחנו רואים את אתמול (כלומר את תגובתו של חלוץ לפרסום מכירת המניות)".

אפשר היה לחשוב שגלנט ילמד ממה שקרה לחלוץ, אפשר היה לחשוב שקצב ילמד ממה שקרה לאיציק מרדכי, אבל לא.

דוגמה מצוינת לאטימות הזאת סיפק חיים רמון, כשנישק חיילת בלי רצונה ובלי הסכמתה. גם אם נקבל את עמדתו שהוא לא היה מודע לכך באותו רגע, הרי שאילו היה מסוגל לקבל את המציאות שלה - היא לא רצתה בנשיקה, לא הסכימה לה ולכן חוותה אותה כפגיעה - יכול היה פשוט להתנצל לפניה. לקבל את העובדה שיש מציאות אחרת מזו שלו, לומר שטעה ולהתנצל. אבל רמון בחר לראות בתלונה על הנשיקה לא פחות ממצוד שמנהלת המערכת המשפטית עליו. בדומה לגלנט שמגדיר את הביקורת במלים "התפרעות. מפקירים את דמי. הפכו אותי לאויב העם".

את הדפוס המסוכן הזה מוביל אהוד ברק, שהסביר אמש שהוא עדיין סבור שאין בעיה למנות את גלנט לרמטכ"ל, שלא רואה בעיה בכך שהוא מעסיק עוזרת לא-חוקית, שלא רואה בעיה בפסגת "הכל או כלום" עם ערפאת בלי להיות מוכן לפסגה או לתוצאותיה, בלהפוך את הפלסטינים ל"אין פרטנר", או בלמנות לרמטכ"ל אדם שלא היה בצבא שלוש שנים.

גם נתניהו הוא איש שבמציאות שלו ישראל היא אי של זכויות אדם, גן עדן למיעוטים, ו"אחת המדינות המובילות בעולם בקידום מעמד האשה", כפי שהסביר בישיבת ממשלה לפני שבועיים; סיפור מציאותי יותר רק מזה שסיפר על אמא שלו, שלקחה אותו לראות חיילים בריטים בזמן המנדט, אף שעדיין לא נולד אז.

חלוץ, גלנט ורמון, וגם ברק וביבי, גרמו לעצמם נזק בהתנהלותם הנרקסיסטית. אבל הנזק שהם גורמים לעצמם הוא כאין וכאפס לעומת הנזק שנגרם לנו כשהמנהיגים שלנו לא מסוגלים לראות את המציאות המורכבת כהווייתה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו