בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

רועי צ'יקי ארד | הצעצוע של המערב

תגובות

בישראל יש קונסנסוס ברור לגבי נחיצות הדמוקרטיה, שנמתח מתומכי עזמי בשארה ועד לידידיו של יעקב כץ. כלומר, במנעד הזה שוררת אי-הסכמה רחבה, אבל איש לא מתנגד לעצם קיומם של בחירות, שידורי תעמולה מופרכים ופקחי בחירות רדומים. במידה רבה, גם אם יש לאנשים השגות על טווח הדמוקרטיה ושיטת הבחירות, ברור שאין התנגדות לעצם הרעיון הדמוקרטי.

אבל כשמדובר במצרים, לפתע הישראלים רועדים. עצם הצירוף המחורז "האחים המוסלמים" גורם ללסתם הרופפת של פרשנים להישמט, אף שאני לא חושב שמישהו היה מתנגד אם ישראל היתה חולקת גבול או הסכם שלום עם סעודיה, שאין מוסלמית ממנה. אהוד אולמרט הרי ניסה בכל כוחו לקדם הסכם עם הסעודים, ולא חוקי השריעה מנעו זאת ממנו.

במצרים דמוקרטית גם אם האחים המוסלמים יצטרפו לקואליציה, כמו ש"ס אצלנו, אין ספק שחוקי האיסלאם לא ייאכפו בנוקשות כבסעודיה. כל עוד השיטה הדמוקרטית נשמרת פחות או יותר, הדברים מקבלים דינמיקה משלהם. במצרים יש גם מסורת קומוניסטית והמטוטלת יכולה באותה מידה לנוע לכיוון חילוני יותר. ירושלים ידעה ראש עירייה חרדי, ולא נראה לי שזה היה גרוע בהרבה מבחינת החופש הציבורי מאולמרט או מניר ברקת.

לא קראתי מאמרים מאיימים, הקוראים לבטל את הבחירות בירושלים בשל הרוב החרדי המסתמן בעיר. אף שיש כעס רב על מעללי ישראל בשטחים, יש קונסנסוס במצרים בנוגע להפסקת מצב הלוחמה עם ישראל, שעליו מסכימים גם מוחמד אל-בראדעי וגם האחים המוסלמים, וכמובן הצבא, הזקוק לסיוע החוץ; ממש כשם שבישראל נדיר לשמוע קולות הקוראים לביטול ההסכמים עם מצרים או להקמת אופירה מחורבותיה.

העובדה שאני תומך בדמוקרטיה במצרים אינה אומרת בהכרח, שאתמוך בתוצאות הדמוקרטיה הזאת. להיפך. כל הכיף בדמוקרטיה זה שאפשר להתלונן. המהפכה הצרפתית היתה רגע חשוב בהיסטוריה, אבל איני חייב להסכים עם עסקי הגיליוטינה או עם שאיפות הגדלות של נפוליאון. אפילו לא עם ניקולא סרקוזי וגירוש הצוענים. אפשר לתמוך בדמוקרטיה בארצות הברית ועדיין לחשוב שג'ורג' בוש הבן צריך להישפט בהאג על הפשעים שבוצעו בתקופתו, או להיבהל מהבורות, הגזענות והדתיות שם.

דמוקרטיה היא נקודת פתיחה. היא אמנם העלתה בישראל את קרנו של אביגדור ליברמן, אבל בזכותה אני יכול להגיד שליברמן רע והוא לא יוכל לטגן אותי - דבר שלא ודאי כל כך לגבי מנהיגים כחוסני מובארק, בשאר אסד או שליטי סודאן ותימן, שיכולים לענות כל אדם שיבקר אותם.

מה שקורה סביבנו כמוהו כחלום. אפקט הדומינו שהכה במדינות הקומוניסטיות ושהפיל את הדיקטטורות הצבאיות בדרום אמריקה משפיע כיום על הדיקטטורות הערביות, וייתכן שבתוך עשור נימצא במקום שונה לגמרי. בניגוד למלחמת עיראק, שזכתה בישראל לאחוזי תמיכה גבוהים, מלחמה שהוגדרה הבאת חופש לעם העיראקי אך היתה מסע ביזה וכיבוש, שבסופו הוקם ממשל בובות - האזרחים בכיכר א-תחריר רוצים חופש, הם נלחמים כדי להשיגו וכל טיפה של חופש וצדק חברתי מגיעה להם. לא ברור לי מדוע יש לחוש מאוימים מכך ומאיפה יש לאנשים את היוהרה לחשוב, שהדמוקרטיה היא צעצוע של המערב בלבד. הרגע הזה היה חייב להגיע. לא צריך לפחד או להיות מופתעים, רק לתהות איך זה לא קרה קודם.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו