בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

גדעון לוי | שובו של האיש מההבטחות

תגובות

ברק אובמה מההבטחות הבליח לפתע בשבוע שעבר. כשהוא כבר אורז את מיטלטליו מהמזרח התיכון, ואולי גם מהבית הלבן, נשיא ארצות הברית שב לפתע להיות מה שהיה אמור להיות: מנהיג העולם החופשי, מבשר השינוי וה"כן, אנחנו יכולים". אחרי שנתיים של אכזבות שהנחיל למזרח התיכון, אחרי גרירת רגליים חסרת פשר באזור הכי מסוכן לשלום העולם, הופיע אובמה במלוא הדרו. לא פלישה צבאית נפסדת נוספת, לא בחישה למען עוד דיקטטור, אלא התערבות נכונה, ברגע הנכון, למען מטרה נכונה וצודקת.

קל מאוד לבקרו: איך תמכה ארצו במשך שלושה עשורים ברודן, איך הפקירה אותו לאנחות בחולשתו, איך היא ממשיכה לתמוך ברודנויות אחרות באזור ואיך אין לדעת מה ייצא ממהפכת התחריר. אלו אמירות סרק. מכיר במגבלות הכוח, אובמה לא יכול היה לעשות דבר להפלתו של חוסני מובארק לפני שהעם המצרי היה נכון לכך ולא היה בידיו לעשות דבר להצלת הנשיא המצרי, שגורלו נחרץ בידי בני עמו. גם אם יתממש הגרוע בתסריטים (ספק אם כך יקרה) והאחים המוסלמים יעלו לשלטון במצרים, תצטייר ארה"ב כמי שעמדה במקום הנכון ולא ליבתה עוד יותר את השנאה כלפיה. גם האחים המוסלמים ייאלצו לזכור זאת ואתם המוני מצרים, ערבים ומוסלמים.

אי אפשר שלא להיזכר עכשיו ב"נאום קהיר" של אובמה, ולצטט מתוכו את משפט המפתח: "באתי לכאן לשחר אחר התחלה חדשה בין ארה"ב למוסלמים ברחבי העולם". שנה וחצי אחרי שנישא, הופך הנאום למעשה. מעכשיו אי אפשר להאשים עוד את נשיא ארה"ב שנאומיו נבובים והבטחותיו חלולות. התייצבותו לצד המפגינים היא אכן התחלה חדשה שכזאת. היא לא תמחק באחת את השנאה הרושפת לאמריקה, אבל היא תהדהד עוד זמן רב בקרב בני העמים הערביים, שיזכרו לאובמה איך פעל בשעת המבחן הזאת.

בוושינגטון ובירושלים אוחזת עכשיו "פאניקה שקטה", כפי שהגדירו אותה בשיחה מרתקת ששודרה בסוף השבוע באתר ה"אקונומיסט" הבריטי שני בכיריו, פיטר דייוויד ודוד לנדאו. אפשר להבינה. אבל מתוך הפאניקה השקטה הזאת עשתה וושינגטון, בניגוד לירושלים, את הדבר הנכון. בעוד ירושלים מדברת רק על הסכנות, השכיל אובמה לעלות על גב הגמל המצרי הדוהר ולמצות את הסיכוי שברכיבה עליו. עכשיו נותר לראות לא רק מה יצמח ממהפכת פברואר במצרים, אלא גם איך ימשיך מכאן הנשיא בתנופת הדמוקרטיזציה שלו במזרח התיכון.

כאן יש עוד רודנות, שמסתתרת מאחורי הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון. כאן יש עוד עם שחי ללא חירות וללא זכויות. כאן יש עוד מפגינים שנורים בידי השלטונות ונדרסים ביד מתנחלים. מקדים את זמנו, הציע פעם האב המייסד של העם הזה, יאסר ערפאת, את "צעדת המיליון" שלו, לכיוון ירושלים. זה טרם קרה, זה עשוי לקרות יום אחד - ומוטב שלא, כי זה ייגמר בדם. לכן מוטב שארה"ב תוביל עכשיו שינוי גם בגורלו של העם הזה. הדבר בידיה.

נשיא פרגמטי, חדור אידיאולוגיה אבל לא רומנטיקן, חייב אובמה להפיק את לקחי מצרים שלו: שסוף הרודנויות ליפול, שהאינטרס האמריקאי והישראלי הוא שלא להיקלע למהומה שעלולה לצאת משליטה ושהמוני המוסלמים והערבים בעולם ימשיכו לבחון כיצד נוהגת אמריקה בבעלת בריתה ההדוקה ביותר.

ישראל אינה מצרים. היא (עדיין) דמוקרטית לאזרחיה, והברית עמה נטועה עמוק בדעת הקהל האמריקאית. דווקא משום כך חובתה של ארה"ב לפעול בנחישות רבה יותר למען האינטרס המשותף של שתי המדינות: להתקבל באזור המבעבע הזה, עכשיו יותר מתמיד. בשבוע שעבר עשה נשיא ארה"ב צעד היסטורי ראשון בכיוון. ישראל צריכה היתה לשמוח על התנהלותו של אובמה. אמריקה מקובלת בקרב העמים הערביים טובה גם לישראל. אסור שזה יהיה הצעד האחרון.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו