בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

צבי בראל | תנו לנו את ראשו

תגובות

הנה מתפתחת לה הדהירה. עוד רגע ינחתו בכיכר תחריר מטוסיהם של ברק אובמה, אנגלה מרקל, ניקולא סרקוזי ובנימין נתניהו. הם יוציאו מתיקי הגב שלהם כרזות מאולתרות, יניפו את אגרופיהם באוויר ויצעקו עם המפגינים: "העולם רוצה לסלק את מובארק".

נעזוב לרגע את הצביעות. הרי לא מדובר בחסידי אומות עולם, אלא במנהיגים שלא משמיעים מלה על מלך סעודיה, על הסולטאן של עומאן, על מועמר קדאפי או על המשטר באלג'יריה, ואשר עד לפני רגע ראו במובארק אי של שפיות פרו-מערבית ובלם מרכזי נגד התפשטות השפעתה של איראן. לפתע פתאום זכויות אזרח עומדות בראש מעייניהם. חופש הביטוי וחופש ההפגנה הם עכשיו נר לרגלי מי שהתנגדו בתוקף לתוצאות הבחירות ברשות הפלסטינית, שהעלו את החמאס, שרואים איך ה"דמוקרטיה" הנפלאה של עיראק מעבירה את המדינה לשליטת איראן וחרדים מן הרגע שבו ההמון בירדן יפיל את המלך.

מהפכה היא עסק רומנטי. מרטיט לראות נשים בחיג'אב פוסעות ליד גברים בזקנקנים יאפיים, חסרי בית חוגגים ליד בני המעמד הבינוני ודתיים בצד חילונים. זו אכן מהפכה אזרחית בכל הנוגע לתפישת הציבור את כוחו, ולמחקרים האקדמיים על האינטרנט כמרחב התנגדות יש סוף סוף עדנה. אבל יש גם יום המחרת.

אפשר לתקוע את מובארק בשוחה אחת עם קדאפי, עם עומר אל-בשיר ועם מחמוד אחמדינג'אד, להגדיר מחדש את "ציר הרשע" ולקבוע שמדינה שאינה מכבדת זכויות אדם או כובשת עם אחר כמוה כמדינת טרור. אבל מה שקורה במצרים צריך לעורר חשש בקרב מי שבוחן את המפה המדינית של האזור.

מצרים של מובארק לא הצליחה לפתור סכסוכים אזוריים. לא את הסכסוך הישראלי-הפלסטיני, לא את המשבר בלבנון. היא גם לא יכלה למנוע את המלחמה בעיראק. כוחה של מצרים של מובארק, המנהיג חסר האידיאולוגיה שחתר תמיד ליצירת איזונים, היה בהענקת לגיטימיות למהלכים מדיניים או בשלילתה מהם. החסות שנתנה מצרים לדיאלוג הישראלי-הפלסטיני, מאבקה למען היוזמה הערבית, תמיכתה במשאל העם בסודאן, הגיבוי שנתנה לירדן נגד הרעיון הישראלי של "המולדת החלופית" ובעיקר המאבק הבלתי מתפשר בהשפעת איראן - שירטטו את גבולות מרחב ההסכמה הערבי.

אם יסתלק מובארק לאלתר, כתוצאה ממהפכה ולא במסגרת העברת שלטון מסודרת גם אם ארוכה מזו שדורשים המפגינים, זו תהיה מצרים שונה, פרועה ומתכנסת בעצמה. בעודה עסוקה במלחמות פנימיות, בקיבוץ נדבות לצורך שיקום ההפסדים האדירים שהימים האחרונים גורמים לה ובעשיית חשבון עם ארה"ב - מישהו אחר ייקח את מקומה בהנהגת האזור. במקרה הטוב תהיה זו סעודיה - מדינה דמוקרטית לעילא - שתלויה להגנתה בארה"ב, אבל יכולה בעת הצורך גם לקרב את סין או רוסיה. במקרה הרע תהיה זאת סוריה, אשר תוכל למנף את הציר הטורקי-העיראקי-האיראני שהתקשה עד כה לקבוע סדר יום מזרח תיכוני, מפני שנבלם על ידי מצרים וסעודיה בסיוע מדינות המפרץ (חוץ מקטאר).

ללא מצרים של מובארק תתכווץ מאוד יכולת המערב לנהל "מדיניות ערבית". נכון שמדיניות כזאת היתה תמיד פיקציה, אבל ההלכה המדינית קבעה שאם הצלחת לשכנע את מצרים, רוב מדינות ערב יילכו אחריך.

מובארק עדיין לא הלך, למרות האבנים שמושלכות לעברו מוושינגטון. אפשר רק לשער מה הוא חש כלפי אובמה, דווקא אובמה שאתו חידש מובארק את הקשר אחרי חמש שנות חרם על ג'ורג' בוש. אבל זה כרגע פחות חשוב. השאלה היא כיצד חש עכשיו כל מנהיג מצרי פוטנציאלי וכל מנהיג ערבי כלפי וושינגטון. איזה לקח למדו המלך הסעודי או שליט קטאר, ועל מה חוגגים אחמדינג'אד ועלי חמינאי.

גם כאשר ארה"ב מגלה פתאום את העם המצרי, וגם אם לא היה לה כל אינטרס מדיני אחר באזור, היא צריכה לשאוף לתהליך מעבר הדרגתי כפי שמציע מובארק. מבחינתו זהו אולי עניין של כבוד, מבחינת וושינגטון והאזור זהו אינטרס אסטרטגי.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו