בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

גבי הרמן | המצביא הנכון

תגובות

פרשת גלנט מעלה סתירה עתיקת יומין בין אישיותם המוסרית של מצביאים לבין עמידתם בראש ארגונים שהרג והשמדה ייעודם. מה, בעצם, רוצים ממצביא - שיהיה צח כשלג בחייו הפרטיים או שינצח בקרב? נכון שאפשר כי שתי התכונות ידורו בכפפה אחת. אך ניסיון העבר מראה שהסבירות לכך נמוכה. רוב המצביאים הגדולים בהיסטוריה לא היו צחים כשלג מבחינה מוסרית ואלה שהיו, כשלו לרוב כמצביאים.

מצביאים מנצחים סחבו מאחוריהם קופות שרצים, שפרשיית הקרקעות של גלנט מתגמדת לעומתן. אלכסנדר הגדול שיפד בחניתו במהלך מסיבת שיכורים חבר קרוב (שהיה גם מאהבו) רק משום שמתח עליו ביקורת. יוליוס קיסר נאף עם רבות מנשות אויביו ולעתים גם עם נשות חבריו בזמן שלא היה במערכה (במערכה הוא העדיף את סיגוף הגוף והנפש למען הניצחון). נפוליאון בונפרטה הפליל את הדוכס דאגי והוצאתו להורג דמתה למעשה לרצח. לפני הנחיתה בנורמנדי, הגנרל ג'ורג' פטון שילהב את חייליו באומרו שאין הם צריכים למות למען המולדת; הם צריכים לדאוג לכך ש"בני הזונות" בצד השני ימותו למען המולדת שלהם. לא על פי מידות המוסר של ימינו ולא על פי המידות של זמנם, לא היו המצביאים המנצחים בהיסטוריה סמל למוסריות ולטוהר.

כדי לנצח בקרב נדרש שילוב תכונות נדיר, שמעטים ניחנים בו. מנהיג צבאי העומד בראש המערכת היה חייב לפלס את דרכו לעמדה זו; הוא היה חייב לגרום לכך שאלפי חיילים ילכו אחריו באש ובמים ויחרפו את נפשם למען הניצחון; הוא חייב לשקלל במוחו מספר נתונים גדול (נקודות התורפה של אויביו, הקרקע, הכלים והמערכות העומדים לרשותו), לקבל החלטות ברגע, וחשוב מכל - להפתיע את היריב בתחבולות.

בנקודה זו מתמקדת הסתירה בין מוסריות המצביא לבין יכולתו לנצח: מאבק הכוחות בשדה הקרב אינו דומה למאבקי הכוחות בחברות האזרחיות או במשחק השחמט. גם בחברות האזרחיות וגם בשחמט יש כללים, והעוברים עליהם נענשים לרוב. בשדה הקרב אין כללים: קרב הוא המלוכלך שבמשחקי החיים. במלחמת המוחות בין שני מפקדים מנצח התחבולן והרמאי הגדול יותר. מנצח מי שפועל בצורה הבלתי שגרתית, המפתיעה, חסרת המעצורים וההרסנית יותר. יש בכך דמיון מסוים לעולם הפשע. לא לחינם נאמר על נפוליאון שהוא גבר על נסיכי אירופה המפונקים בזכות החישול שחושל במאבקי הוונדטה (נקמת הדם) של מולדתו קורסיקה.

אוסאמה בן-לאדן ביצע את אחת המתקפות המפתיעות, הנועזות וההרסניות בזמננו. הוא הגיע לצמרת אל-קאעדה בזכות קנאותו הדתית וקנאות, בהקשר זה, פירושה אי-התחשבות במגבלות המקובלות של המוסר; כל האמצעים כשרים לקידום המטרה. אסטרטגיה זו היטיבה עם בן-לאדן. במשך כמעט עשור הוא חומק ממבקשי נפשו, בעודו מהתל ומתעתע בגנרלים שלמדו את המלאכה במיטב בתי הספר לפיקוד ומטה של ארצות הברית ואירופה, ומפקדים על הצבאות המתקדמים ביותר.

ייתכן שהסיבה נעוצה בהבדלים ביכולת האסטרטגית של בן-לאדן לעומת זו של המצביאים שהוצבו מולו. אלה הגיעו למעמדם לאחר שעברו סינון לא רק לפי קריטריון המנהיגות אלא גם לפי קריטריון ההגינות, המוכתב על ידי התקינות הפוליטית של העולם המערבי. בעימות המתמשך בין שני סוגי המפקדים היתה ידו של בן-לאדן על העליונה.

המסקנה איננה כי יש למנות לרמטכ"ל פושעים או קנאים דתיים. אבל בבחינת המועמדים למשרת המפקד העליון של הצבא, יש לבחון קודם כל את יכולתם לנצח במלחמות ורק במקום השני את המוסר האישי שלהם (שייבחן בשבע עיניים אם יגיעו לפוליטיקה). המוסר האישי של מנהיג צבאי חשוב במדינה מתוקנת, אך הניצחון בקרב חשוב יותר.

הכותב הוא פרופסור להיסטוריה באוניברסיטה העברית בירושלים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו