בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מרב מיכאלי | רב-תרבותיות, כלומר ערבים

תגובות

ראש ממשלת בריטניה דייוויד קמרון אמר שלשום, שהרב-תרבותיות בארצו נכשלה; היא לא הצליחה לקדם זהות אחידה, המבוססת על עקרונות הדמוקרטיה. קמרון, בדיוק כמו קנצלרית גרמניה, אנגלה מרקל, שאמרה את אותו הדבר באוקטובר, לא מתכוון באמת ל"רב-תרבותיות" במובן של תרבויות רבות ושונות, אלא ל"קיומה של אידיאולוגיית האיסלאם הקיצוני". זאת, אף שבסקר שערך ארגון "חברה פתוחה" - רוב מוחץ, 86% מהמוסלמים החיים בבריטניה (שהם, אגב, רק כשלושה מיליון מתוך כ-62 מיליון תושבים), מגדירים את עצמם כבריטים, ורק אחר כך כמוסלמים.

כלומר, בלי קשר לעובדות, מה שקמרון אומר בעצם, זה ש"האיסלאם השחרחר הזה לא משתלב כל כך יפה במדינה הלבנה הנחמדה שלנו". נראה, שהפחד הקמאי של המערבי הלבן מפני המון ערבי הוא בלתי נשלט, ומתעורר גם אם ההמון הזה נמצא במצרים ודורש חירות.

ישראלים רבים - אלה שנוסעים ללונדון וחוזרים נדהמים מכך ש"הרחובות ממש מלאים בערבים" - בוודאי מזדהים. הפחד הלבן המערבי הזה הרי קיים כאן לא פחות, וגם כאן הוא זוכה עכשיו לחיזוק מההמונים המפגינים במצרים, כך שיש סיכוי טוב שבקרוב נשמע את ראש הממשלה, או מי משריו, מסתמך על קמרון כדי להצדיק עוד צעדים נגד הציבור הערבי בישראל.

ובכל זאת יש הבדל בין קמרון, שכמו ניקולא סרקוזי פונה לכל מי שהוא מערבי, נוצרי ולבן, ומתנכר למורשת ולזהות מוסלמית ושחורה, לבין מרקל, שבדבריה הכירה באיסלאם כבחלק מגרמניה ולקחה אחריות על כך שגרמניה נכשלה בקליטת הגירה. למעשה, מרקל אמרה את האמת, שאצלנו אין מי שיאמר אותה: "שיקרנו לעצמנו, חשבנו שהם לא יישארו הרבה זמן, שיום אחד הם ייעלמו. וזאת אינה המציאות".

מרקל דורשת מהמהגרים ומהאזרחים המוסלמים שלה שידברו בשפה המקומית, יצייתו לחוק וימצאו עבודה. בגרמניה, בבריטניה ובישראל, המיעוט המוסלמי והערבי ככלל מדבר בשפה המקומית, מציית לחוק, ובאשר לעבודה - כאן מתבררת המשמעות האמיתית של ה"רב-תרבותיות".

הדרישה ל"רב-תרבותיות" עולה רק כשמיעוט מופלה לרעה. כשאדם פרטי, מכל דת ומוצא, זוכה לשוויון, כששוק העבודה פתוח בפניו, כשהוא מתקיים בכבוד, כשזכויות הפרט והאזרח שלו, כולל חופש דת ותרבות, נשמרות - אין צורך ברב-תרבותיות. הדרישה המגזרית או הלאומית ל"רב-תרבותיות" עולה רק כשקבוצת מיעוט סובלת מדחייה בתוך חברה או מדינה, שאינה רוצה להכיל בתוכה את המיעוט הדתי, האתני או הלאומי. אז, הבעיה אינה "רב-תרבותיות", אלא אפליה, גזענות וקיפוח. כשחברי קבוצת מיעוט כזאת סובלים מאי שוויון, מעוני, מאבטלה ומאלימות הם מסתגרים בתוך הקבוצה, על ערכיה הדתיים והתרבותיים, כי החברה הכללית אינה מאפשרת להם להשתלב ולאמץ את ערכיה הכלליים.

זמן רב לא היו לחברה הערבית בישראל דרישות לאומיות או זהותיות. אבל אחרי שנים של אפליה וקיפוח של החברה הערבית ככלל, ושל גזענות כלפי הערבים כפרטים, בנוסף לכיבוש המתמשך של העם הפלסטיני - הלכה החברה הערבית והתגבשה כמיעוט לאומי בעל דרישות. ועדיין, רובם המכריע רוצים להשתלב. ישראל יודעת בעיקרון, שכלכלית זה כדאי לה; נראה אותה מתגברת על הפחד הקמאי מערבים כבני אדם.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו