בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ענר שלו | כן, אנחנו לא יכולים

תגובות

כשנבחר ברק אובמה לנשיא ארה"ב לפני יותר משנתיים הוא נחשב בעיני רבים (ואני בתוכם) למצפן המוסרי של העולם. רבים סברו, שהמדיניות האמריקאית החדשה תונע פחות על ידי אינטרסים ציניים ויותר על ידי עקרונות של מוסר וזכויות אדם. התחושה גם היתה, כי השינוי שמבשרת בחירתו של אובמה יהדהד לטובה בעולם כולו, שהדמוקרטיה והכוחות הליברליים יתחזקו מול ההקצנה והפונדמנטליזם.

בהקשר זה מעניין להשוות את ההפגנות וניסיונות המהפכה באיראן ביוני 2009 לאלה במצרים בינואר 2011, ואת התגובות האמריקאיות לאירועים חשובים ומכוננים אלה. בשני המקרים מדובר במשטרים טוטליטריים, בשחיתות ובזיוף בחירות, ובציבור גדול שמאס בכל אלה ומתקומם באומץ ובצדק נגד דיכוי ולמען חופש, שגשוג ועתיד טוב יותר.

אולם יש גם הבדלים. המשטר האיראני הנוכחי מתנגד בעקביות לתהליכי שלום, ועולה על משטרו של מובארק בהפרת זכויות אדם. מראות כגון סקילת נשים או הוצאה להורג של מפגינים מתרחשות באיראן, אבל לא במצרים, שבה מגלה הצבא לפחות איפוק מרשים. מצד שני, ההפגנות נגד המשטר באיראן היו בלתי אלימות, למרות האלימות הברוטלית נגדן. רכוש לא נבזז ומבני שלטון לא הועלו באש על ידי המפגינים, כמו במצרים.

לכן, גם אם נתעלם מהצד האינטרסנטי (איראן כאיום על המערב ומצרים בעלת ברית) ונפעל על סמך עקרונות הצדק הטבעי, ראוי היה שהנשיא אובמה יתמוך במפגינים האיראנים ובשאיפתם לחופש, לא פחות ואולי יותר מאשר במפגינים המצרים. שתיקתו המביכה של אובמה באותם ימים גורליים של יוני 2009 נגדה את עקרונותיו המוצהרים, והפכה אותו לשותף לדיכוי האכזרי ולהחמצת סיכוי נדיר למפנה באיראן.

לעומת זאת, במצרים הוא מיהר לצדד במפגינים, והתנער מהמשטר הנוכחי, שבו תמכה ארה"ב ואותו מימנה במשך שנים רבות, ובכך גם היתה שותפה למעשיו. הדרישה לבחירות שקופות ודמוקרטיות, שהוצבה עכשיו בפני מצרים, לא הוצבה, בנסיבות דומות, בפני איראן.

מה פשרו של כפל הפנים הזה? אולי משמעותו היא שאובמה בכל זאת פועל על סמך אינטרסים, ומעדיף לתמוך במי שידו תהיה על העליונה, על פי הערכתו. מאחר ששלטון אחמדינג'אד נראה לו יציב מזה של מובארק, הוא עמד מנגד ולא סייע לשינוי המשטר באיראן, על אף שהוא הרה אסון לעם האיראני ולאזור כולו.

זוהי מדיניות נגררת, על גבול האופורטוניזם, שעיקרה ויתור מראש על יוזמה ועל פעולה לשינוי בכיוון הנכון למרות המכשולים, ברוח Yes, we can של מערכת הבחירות של אובמה. בוויתור האמריקאי הזה (שמתבטא גם בהתעלמות מהפרת זכויות האדם בסין, ומההפגנות נגד שלטון חיזבאללה בביירות) יש משהו עצוב מאוד, והוא מקרין על העולם כולו, המקצין והולך.

התהליכים הספונטניים בתוניסיה, במצרים ובמזרח התיכון כולו מעוררים הערכה, בין אם יביאו ליותר חופש או פחות חופש, בין אם הם טובים ליהודים או רעים ליהודים. אבל אי אפשר לתמוך בחופש וזכויות אדם באופן סלקטיבי. מדיניות החוץ החדשה של ארה"ב מזכירה לפעמים את מה שנאמר על דוד המלך בסיפור מרד אבשלום: "לאהבה את-שנאיך, ולשנא את-אוהביך". אם כך יימשכו הדברים, ייתכן שארה"ב תישאר בקרוב ללא אוהבים, רק עם שונאים, תיחשב חסרת כל יכולת, ותאבד את שארית השפעתה ומעמדה בעולם.

הכותב הוא סופר ופרופסור למתמטיקה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו