בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בני נויברגר | בין דמוקרטיה לשלום

הטענה שדמוקרטיות נוטות פחות למלחמה אינה תקפה במזרח התיכון

תגובות

ההמונים במצרים שקוראים לכינונו של משטר דמוקרטי בארצם, העלו לשיח הציבורי את סוגיית הקשר בין דמוקרטיה לשלום. בעוד מנהיג האופוזיציה מוחמד אל-בראדעי מרגיע שאין סכנה לשלום עם ישראל, משום ש"דמוקרטיות לא נלחמות בדמוקרטיות", מדברים האחים המוסלמים על משאל עם "דמוקרטי", שיכריע את גורל הסכם השלום, ויכול להביא לביטולו. אכן, יש קולות המנבאים שהדמוקרטיזציה תחזיר את מצרים למעגל המלחמה.

20 שנה מתנהל ויכוח על הקשר בין דמוקרטיה לשלום. מאות מאמרים נכתבו על שתי גרסאותיה של "תיאוריית השלום הדמוקרטי", האחת טוענת שדמוקרטיות לא נלחמות בדמוקרטיות, והשנייה מרחיקה לכת ואומרת שמשטר דמוקרטי נוטה פחות למלחמה, גם נגד דיקטטורות. התיאוריות מניחות שפיזור הכוח הפוליטי בדמוקרטיה משאיר זמן למשא ומתן ופשרות בין הנצים, וששליטים דמוקרטיים מטבעם תוקפניים פחות. מעל לכל, תיאוריית השלום הדמוקרטי מתבססת על עיקרון השלום הנצחי של הפילוסוף עמנואל קאנט, שטען כי העמים הם רודפי שלום ולא רוצים לשלם את מחיר המלחמות, ולכן שליטים דמוקרטיים האחראים בפני עמם יירתעו מליזום מלחמות.

במזרח התיכון מעולם לא היו דמוקרטיות משני צדי המתרס. למרות זאת, יש סימנים רבים לכך שבצורתה הפשטנית התיאוריה אינה נכונה כאן. לדעה (התואמת את התיאוריה) שמקור הקונפליקט הערבי-יהודי הוא בהיעדרה של דמוקרטיה בצד הערבי, שהיתה נפוצה ביישוב ובישראל, אין שום תימוכין היסטוריים. אין כל עדות שהעמים הערביים רצו שלום, ושרק המלכים והגנרלים רצו מלחמה. גם השלום עם מצרים וירדן לא נבע מדעת קהל דמוקרטית, אלא ממנהיגים לא דמוקרטיים שבחרו בדרך השלום.

התזה הקאנטיאנית על האליטות מחרחרות המלחמה והעמים רודפי השלום לא הוכיחה את עצמה גם בישראל. ההחלטות החשובות לקראת שלום לא נבעו מלחץ עממי. כך היה כשישראל נסוגה מכל סיני במסגרת הסכם השלום עם מצרים, או מרצועת עזה ב-2005. גם ההחלטות להכיר בעם הפלסטיני ובאש"ף במסגרת הסכמי אוסלו, ההצעה לחלק את ירושלים בוועידת קמפ דייוויד ב-2000 וקבלת הפתרון של "שתי מדינות לשני עמים" התקבלו בדרג ההנהגה, ולא נבעו מלחץ עממי "דמוקרטי".

ראינו בצד הערבי (סאדאת, מובראק, חוסיין, אבו-מאזן) ובצד הישראלי (בגין, רבין, שרון) החלטות אמיצות לכיוון השלום. מאידך ראינו גם מנהיגים (פרס, ברק, נתניהו) שלא הלכו את כברת הדרך הנחוצה לשלום, כי חששו מדעת קהל לאומנית. "פחד דמוקרטי" זה לעשות שלום הוא דוגמה לכישלון הטענה שהעמים תמיד רוצים שלום. מלחמת הברירה של ישראל - מבצע סיני ומלחמות לבנון הראשונה והשנייה - מערערות גם את הטענה שדמוקרטיות לא נוטות ליזום מלחמות, וכך גם מלחמות ארה"ב בקוריאה, בוייטנאם, בפנמה, בגרנדה, בעיראק ובאפגניסטאן.

מושג מפתח החסר בתיאוריית השלום הדמוקרטי, אך רלוונטי מאוד למצב במצרים כיום, הוא "דמוקרטיזציה" - תקופת המעבר בין דיקטטורה לדמוקרטיה. בעוד שבדמוקרטיות שורשיות, כגון מדינות סקנדינוויה, המנהיגות והציבור הם אכן בדרך כלל מתונים, בדמוקרטיות חלקיות (ובתקופת דמוקרטיזציה) נטושה לעתים תחרות לאומנית פרועה בין האליטות, הסבורות שזו הדרך לנצח בבחירות דמוקרטיות. מוסדות השלטון והמפלגות חלשות מדי במצב שכזה ואינן עומדות בפיתוי ההסתה הלאומנית. אין זה מקרי שדווקא בעידן הדמוקרטיזציה פרצו מלחמות עקובות מדם בבריה"מ ויוגוסלוויה לשעבר.

לימין הישראלי לא צריכה להיות סיבה לצהול שהוא צדק, אם השלום עם מצרים ייקלע לקשיים בעקבות הדמוקרטיזציה. דווקא אנשי הימין, ובראשם נתניהו, טענו שוב ושוב שאין סיכוי לשלום כל עוד מדינות ערב אינן דמוקרטיות. היה זה תירוץ דמוקרטי נוח לא לשלם את מחיר השלום. ייתכן שאם ממשלת נתניהו היתה מקדמת את השלום עם הפלסטינים וסוריה, הסכנות ממצרים יותר דמוקרטית היו פחותות בהרבה.

תיאוריית השלום הדמוקרטי אינה תקפה במזרח התיכון בעידן של דמוקרטיזציה. שלום ודמוקרטיה הם ערכי יסוד של כל חברה הומנית, אך הקשר ביניהם סבוך ומורכב, ממש כמו הקשר בין חירות לשוויון.

פרופ' נויברגר מלמד מדע המדינה באוניברסיטה הפתוחה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו