בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סוף עונת הממזרים | יצחק לאור

תגובות

אסטרטגיה חביבה על צה"ל היא "מיצוי אישור": פעולה בלי הוראה מפורשת מהדרג המוסמך, אלא בדיעבד, בהנחה שאישור יינתן, אם לא יתרחש כישלון קולוסאלי. הדינמיקה הצמיחה מפקדים בעלי חשיבה עצמאית, אבל גם ניוונה את הצניעות לנוכח ראייה כוללת, וייצרה תרבות רמייה שזכתה להדהוד בעת האחרונה.

בעבר אף זכתה להערצה והעניקה את התואר "ממזר" כמחמאה יוצאת דופן בלשונות העולם. הרחק מגניבת תרנגולות לקומזיץ בקיבוץ, ולקול סיסמאות "לא עוד כצאן לטבח", נמכרו לנו מדי פעם גיבורים ממזרים. האמת רקובה יותר מחריגות בנייה או מודיעים בבור, ולוותה תמיד בגלוריפיקציה של "מעשים למען הכלל". זהות הכלל השתנתה, אבל לא חדלה להיות קולקטיבית: החבר'ה, רובם ישרים, צנועים ונכונים להטות שכם, ובכל זאת, עבר זמן מפקדיהם, שהומלכו עלינו.

אהוד ברק, כרגע, הוא אולי השנוא בפנתיאון, אבל לא היה קצין שגילם את המקורי, השרלטן והמופקר בהיסטוריה של ישראל מאריאל שרון. שום פטפוט על החוב הגדול שאנחנו חבים לו לא יכסה על העובדה, שכל מהלך שהוביל נע בין כישלון לאסון: מקיביה, "מפעל ההתנחלויות", מלחמת לבנון, ועד היציאה בלא הסכם מעזה. אחרי אירוע-שרון הממושך מחווירים, אבל גם מתחוורים, ברק, או משה דיין, כחלק מתרבות שטיפחה הערצה לאנשים כאלה ואיפשרה להם להנהיג ולהתנהג כאילו הם מעל לחוק. להווי הזה התלוותה מיתולוגיה של פעילות חשאית, זלזול בכללים, אלתור ו"מיצוי אישור": משתלטים, משיגים הסכמה, ובסוף התהליך, לעת משבר, מגייסים את רגש הנאמנות שלנו כדי לגונן על ההתלקחות, שמתחילה לא ידענו עליה ואת סיבותיה.

בהקשר זה, עיתונאים אף פעם לא התמקדו רק בדיווח. כתבי חצר של גנרלים היו תמיד, ומאז 1967 רבים מדי, בכל כלי התקשורת. חלק מעבודתם התבסס על ליקוק בשם חובנו למפקדים ש"אי אפשר עדיין לדבר על תרומתם". אין לנו מושג מהי התרומה, אבל עובדה שכבר שנים רבות אין מחייבים את מצפוננו על מבצעים שאפשר לדבר עליהם בגלוי. כי לצד השמירה על כוח הרתעה ענקי, בין הקרב על האי גרין להשתלטות על המרמרה, בין הפצצת הכור בעיראק להפצצת בית מגורים מלא ילדים ואזרחים בעזה, צמח צבא שבניגוד למיתוס הנצורים לא ידע מצור, זולת זה שהטיל, ולא ידע גבורה. מי שראה את סיום דברי גבי אשכנזי אתמול במטכ"ל, כשהעביר לידי הרמטכ"ל החדש, לקול צחוקם של האלופים, את רשימת המטרות בעזה ל"הלילה", היה יכול להיווכח עד כמה הכל מסתכם, מעבר לפאתוס, בשיטור של הפצצות.

כ-30 שנה אין צה"ל נלחם נגד צבאות. העימות האחרון היה עם סוריה ב-1982. מאז הוא מנהל שיטור אכזרי בשטחים שבשליטתו, מעטר את אנשיו במיני כנפיים מעל לכיס החולצה, משסה בנתיניו אף-16 ומסתערבים וכלבים, משתמש בגז מדמיע וגם באש חיה נגד מפגינים, הטנקים שלו מפציצים כפרים ורבעים, וכשמג"ד מצווה לירות בעציר כפות, הוא פטור מעונש ממשי בזכות "שירותו הנועז". איפה? מתי? מהו המכנה המשותף ל"חומת מגן", מלחמת לבנון השנייה ו"עופרת יצוקה"? כמה זמן יכול מיתוס הנצורים והגיבורים להחזיק מעמד מחוץ לצבא, המייצר לנו כמובן את "מורשת הקרב" שלו בצלמו? פחות מהמשוער. יואב גלנט לא זכה ליהנות מהמיתולוגיה, לא כי אינו ישר ונועז, אלא כי המיתולוגיה פשטה רגל.

לכן לא ברור אם פרשיות ברק-גלנט-אשכנזי-הרפז באמת גרמו לנזק. מעכשיו יודעת כל אם עברייה: זה מה שיש בארגון ענקי שתקציביו גדלים, מטרותיו קטנות, ותיאורו הסוציולוגי היבש ביותר הוא: הדרך מהמעמד הבינוני הזעיר לאליטה העשירה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו