בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

יאיר עברון | הצלחה אמריקאית

תגובות

סיכום ביניים של המדיניות האמריקאית בנוגע למהפכה המתחוללת לנגד עינינו מוביל למסקנה, שבתנאים המפתיעים והדרמטיים שהתפתחו במצרים, הקו שננקט על ידי וושינגטון נחל הצלחה.

המדיניות האמריקאית מאז מלחמת העולם השנייה ראתה בהתפשטות הדמוקרטיה וזכויות האדם בעולם מטרה מרכזית. עם זאת, היו שלוש גישות שונות בעניין זה, בעיקר מאז תום המלחמה הקרה. אסכולה אחת, שיוצגה על ידי ג'ימי קרטר, סברה שמטרה זו קודמת לכל מטרה אחרת של מדיניות החוץ, וחתרה להשגתה גם על ידי הפעלת לחץ והשפעה על בעלות ברית. חסידי האסכולה השנייה, הניאו-קונסרווטיבים ששלטו בכיפה בוושינגטון בשש השנים הראשונות לממשל ג'ורג' בוש הבן, הרחיקו לכת ואף דגלו בהתערבות צבאית לשם הפצת הדמוקרטיה. הגישה השלישית, ה"ריאליסטית", אכן רואה בהתפשטות הדמוקרטיה מטרה רצויה, אולם נמנעת מלחצים על בעלי ברית לשם השגתה. בוש האב, ביל קלינטון (בדרך כלל) וברק אובמה נקטו גישה זו.

לארה"ב אין ומעולם לא היתה יכולת להשפיע על התפרצותה של מהפכה עממית כפי שהתרחשה במצרים. כן אין היא יכולה להביא לבלימתה, שלא לומר הבסתה. אשר על כן, מרגע שזו פרצה השאלה היתה כיצד למנוע ככל האפשר התערערות מוחלטת של היציבות השלטונית. ימים אחדים לאחר התחלת הפגנות ההמונים הגיעה וושינגטון למסקנה, שבדיעבד התבררה כנכונה, שמובארק נהפך לנטל על יציבות המשטר עצמו, וכן על כל תהליך מוסדר של מעבר למשטר דמוקרטי יותר, כפי דורש הציבור המצרי.

לאור העוצמה האדירה שגילו המפגינים ותביעתם הבלתי מתפשרת לסילוקו של מובארק כתנאי הכרחי לפשרה עם המשטר, לא היה שום סיכוי למנוע את הסתלקותו. תמיכה אמריקאית בו ממילא לא היתה מצילה אותו, אלא רק יוצרת עוינות מצד חלקים גדולים בציבור המצרי כלפי ארה"ב.

היו כמובן חילוקי דעות פנימיים בוושינגטון, כמו גם שינויים חלקיים במדיניות, אולם הכיוון הכולל של המדיניות האמריקאית נשאר קבוע. מעבר לכך, ככל הנראה, ניצלה וושינגטון את הצינור העיקרי של השפעה שהיה בידה, וזאת דרך הצבא ומערכת הביטחון המצריים. אולם גם כאן, ההכרעות העיקריות היו בידי הגורמים המצריים.

נטען כי בעקבות הימנעות ארה"ב מתמיכה במובארק, בעל הברית הנאמן, יפקפקו בעלי ברית אחרים באמינותה של וושינגטון. אולם ארה"ב היתה ונשארה המעצמה החיצונית הגדולה באזור, ורק היא מסוגלת לאזן עוצמות אזוריות מאיימות כגון זו של איראן. מעבר לכך, אף שבמשטרים הערביים יש זיקה ישירה בין השליט לבין המדינה, אין מדובר בזהות מלאה. אשר על כן, גם הסתלקותו של שליט אינה משנה את האינטרסים הגיאו-אסטרטגיים היסודיים של המדינה. הקשר לארה"ב יהיה אפוא הכרחי.

למותר לציין, שקיימות עדיין אי ודאויות רבות לגבי ההתפתחויות במצרים. אולם כסיכום ביניים נראה, שארה"ב הצליחה לעת עתה, במידת היכולת המוגבלת שלה, להשפיע על מהלכים פנימיים במדינה אחרת ולתרום הן ליציבות והן להתחלה אפשרית של מהלכים לקראת שיפור במצב הפוליטי-הכלכלי של החברה המצרית.

פרופ' עברון הוא חוקר במכון למחקרי ביטחון לאומי באוניברסיטת תל אביב



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו