בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מרב מיכאלי | למה אצלנו שקט עכשיו

תגובות

השאלה החמה עכשיו היא "ועל מה ייצאו אצלנו לרחובות?" כולם מצקצקים על אי-יציאתם של הישראלים לרחובות, מבכים את האין-מהפכה שלנו.

יש מי שיאמרו: למה שייצאו לרחובות? אצלנו דמוקרטיה, לא? עיתונות חופשית, צריכה חופשית, שוק חופשי מלבלב. אצלנו אין רעב, יש פייסבוק וטוויטר לכל דורש, וגם העניים לבושים יותר טוב מהעניים במצרים. בכלל, העניים הם חרדים וערבים, ואצלם זה מסיבות מסורתיות - לא נחשב.

אבל האמת היא שקשה לצפות מהציבור הישראלי לצאת לרחובות, כי יש לו יותר מדי דברים למחות נגדם. זה 40 שנה ממשלות ישראל פוגעות באיכות חייו דרך הכיבוש המתמשך, המלחמות החוזרות ונשנות, צמצום זכויות עובדים ופגיעה בשירותי הבריאות והרווחה, הגדלת הפערים מכל הסוגים, ובשנים האחרונות - כרסום בזכויות הדמוקרטיות וחופש הפרט והשחיתות השלטונית. מתלוננים שבצרפת המונים הפגינו נגד העלאת גיל הפנסיה ובישראל זה עבר בשקט. אבל מי בישראל, בין הפרטה לחוק האזרחות, מסוגל בכלל לשים לב לפגיעה כזאת.

ולמרות זאת בישראל מרבים לצאת לרחוב. יש הפגנות נגד הכיבוש, מצעדים להחזרת גלעד שליט, חסימות חניונים בשבת, מופעי ענק נגד ההתנתקות ובעד זכויות ניצולי שואה, הפגנות לציון יום האדמה, נגד הגזענות, למען הדמוקרטיה, נגד גירוש ילדים, נגד מסתננים, ערבים וזרים. אפילו כיכר היתה לנו, כיכר הלחם. אך ללא הועיל.

כשפלסטינים מפגינים, שולחים נגדם צבא כאילו מדובר בפעולת אויב. כשערבים ישראלים מפגינים מדכאים אותם כאילו היו איום על השלטון. למזרחים "לא נחמדים" שמים משטרה קרוב, וכשחברתיים מפגינים היחס אליהם נע בין הזדהות להתעלמות. מה שבטוח - ממשלות ישראל לא עושות דבר מהדברים שהמפגינים דורשים.

אזרחים וארגונים רבים מנסים "לעורר דעת קהל" ולהשפיע על קובעי מדיניות דרך פרסום, לובי, אטרקציות ופרובוקציות מסוגים שונים. גם האמצעים האלה נכשלים בדרך כלל; הם אולי "מעוררים" דעת קהל וזוכים להתייחסות תקשורתית, אבל גם הם לא גורמים לממשלות ישראל לשנות מדיניות.

לארגונים לשינוי חברתי יש מגבלה מובנית. הם פועלים מבחוץ, וככאלה אינם יכולים לעשות את השינוי. בעצם קיומם הם שסתום לשחרור קיטור, ומעל לכל: הם ניזונים מתרומות ומתקציבים מהממשלה ומבעלי ההון, שמטרותיהם ומעשיהם נוגדים את המטרות הפוליטיות-חברתיות של הארגונים. כך שבעקיפין, הארגונים הם חלק מהמערכת שמחזקת את בעלי השלטון וההון.

הפוליטיקה הישראלית והפוליטיקאים שלה מנותקים היום יותר מאי פעם מרוב הציבור, מהצרכים ומהמאוויים שלו. גם ה"מגזריים" אינם דואגים באמת לרווחת הציבור "שלהם". קצבאות לאברכים שלא ישרתו ולא יעבדו אינן האינטרס לא של האברכים ולא של החברה החרדית; שלילת זכויות משמאלנים וערבים לא משפרת את מצבם של העולים מרוסיה; ביטויי לאומנות אינם מקדמים את החברה הערבית, והכיבוש וההתנחלויות רעים למדינת ישראל ולכלל הציבור. הפוליטיקאים לא מזהים את התשישות של הציבור, את הדכדוך הקולקטיבי, את הרצון שלו במנוחה ונחלה, בשקט ושוויון, ולא מבינים שזאת הסכנה האמיתית לקיומה של ישראל ולדמותה. כי מתוך התשישות הזאת והרצון לשקט נולדת הכמיהה ל"מנהיג חזק".

האמת היא שכולנו כמהים למהפכה, ליציאה הגדולה לרחובות. אנחנו רואים בתסכול את כל האנשים האלה שהצליחו לעשות שינוי - לא רק ניסו, הצליחו - ואנחנו רוצים גם. גם אנחנו רוצים לעצב את חיינו, גם אנחנו רוצים שיקרה אצלנו משהו מלהיב וטוב, משהו מגניב וסוחף באמת, מרומם רוח ונפש ומעל לכל - נותן תקווה. הו, כמה שאנחנו צריכים היום תקווה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו