בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

דניאל לוי | שלום בין הפירמידות

תגובות

אמירה אחת פשוטה יכולה להיות הבסיס לכל ניתוח של המדיניות המצרית הצפויה לאחר הדחת חוסני מובארק: השלטון שם יהיה מחויב להיות קשוב יותר לרחשי לב הציבור.

נראה, כי החשש האמיתי של ישראל קשור לאובדן המדיניות המצרית של שימור הסטטוס-קוו; מדיניות שהקלה על ממשלות ישראל. משטר מובארק הנהיג מדיניות אזורית שלא היתה לה לגיטימציה ציבורית: תמיכה בסגר על עזה ובמלחמה בעיראק ובתוקפנות מוגברת כלפי איראן, וניהול מתיש של משא ומתן עקר בין ישראל לפלסטינים. המהפכה במצרים נבעה אמנם מכמיהה ליתר דמוקרטיה, אך זו משולבת בכמיהה לכבוד לאומי רב יותר. המדיניות האזורית של מובארק נתפשה כאנטי-ערבית וכפוגעת בכבוד הלאומי.

כשמצרים חתמה על הסכם השלום עם ישראל היא ספגה ביקורת מבית ומחוץ על כך שעשתה זאת בלי שיתוף פעולה עם מדינות האזור וזנחה את העניין הפלסטיני. להסכמי קמפ-דייוויד מ-1978 צורף נספח, שכותרתו "מסגרת לשלום אזורי במזרח התיכון". חלק זה בהסכם לא מומש מעולם, כידוע. בזמן חתימתו התגוררו בשטחים 10,000 מתנחלים, כיום מספרם יותר מ-300 אלף. את התקופה שמאז חתימת ההסכמים אפשר לכנות כעידן "היד החופשית" של ישראל באזור. זה עידן שישראל מתקשה להיפרד ממנו, אף על פי שלא סיפק לה מעולם ביטחון אמיתי.

יש הגורסים, כי הסכם השלום עם מצרים ניטרל כל אופציה צבאית משמעותית של מדינות ערב כלפי ישראל, אך לא השפיע על האפשרות של ישראל לתקוף אותן. זה מעורר תרעומת ברחוב הערבי. שמירה על הסכם השלום עם מצרים נהפכה עם הזמן לשמירה על תהליך שלום שהשריש את הכיבוש וההתנחלויות ושם ללעג את הערבים השותפים לו. אין זה סביר להניח, כי השלטון המצרי החדש יסכים להמשיך את המשחק הזה. קשה גם לדמיין את הפלסטינים מסכימים ל-20 שנים נוספות של השפלה, או את סוריה מאמצת את המודל המצרי וחותמת על הסכם שלום יחיד.

טווח אפשרויות הפעולה האסטרטגיות של ישראל הצטמצם, והממסד נע בין שתי גישות מרכזיות. האחת, לשכנע את המערב שישראל היא אי של יציבות בים של עוינות, לקוות שהצבא יישאר הגורם הדומיננטי בשלטון המצרי ולהסתמך בעיקר על העוצמה הצבאית של ישראל. הגישה האחרת מבקשת להוסיף על כך חזרה מיידית לתהליך השלום עם הפלסטינים. אך אף לא אחת מהגישות אינה צפויה להוביל לתוצאות המקוות. הראשונה תדרדר עוד יותר את המצב הביש של ישראל, והשנייה באה מעט מדי ומאוחר מדי.

לישראל יש גם אופציה שלישית, שהיא אולי ההזדמנות האחרונה לפתרון שתי מדינות. ראשית, נסיגה בלא תנאים אל קווי שביתת הנשק של ערב מלחמת ששת הימים, תוך אפשרות לתיקוני גבול הדדיים ומוסכמים וערובות ביטחוניות בינלאומיות. שנית, הכרת ישראל בגירוש ונישול של פלסטינים בעת הקמת המדינה, ובכלל זה מתן פיצויים לפליטים. שלישית, מחויבות ישראלית למתן שוויון מלא לכל אזרחיה והסרת חסמים המונעים מימוש הזכויות האזרחיות של המיעוט הערבי הפלסטיני. רק נקיטת דרך זו מבטאת דאגה אמיתית לעתיד ישראל.

את השלום עם מצרים נהגו לכנות "שלום קר". נכון יותר לתארו כ"שלום של פירמידה". הוא נכרת בין הנהגות שני הצדדים ולא היה נחלת שאר בני העם. כיום נקרתה לישראל הזדמנות לשנות מציאות זו ולבנות שלום דמוקרטי בין בסיסי שתי הפירמידות. הובלת התהליך היא באחריותה של ישראל, וצעד הכרחי הוא נקיטת גישה מכובדת יותר כלפי אזרחיה ושכניה הפלסטינים, כחלק מתהליך השתלבות ישראל במזרח תיכון דמוקרטי.

הכותב הוא ראש צוות המשימה לענייני המזרח התיכון ב-New America Foundation בוושינגטון



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו