בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עמירה הס | תבוסת הציניות

תגובות

קהיר

בדירה באחד מהבניינים הגבוהים שבכיכר אל-תחריר נהגו להתקבץ בכל יום מימי המהפכה מאות בני אדם. בשיטת חבר-מביא-חבר הם עלו כדי ליהנות מנקודת תצפית גבוהה, להשתמש בשירותים, לחטוף תנומת-לוחמים על חתיכת רצפה שנותרה פנויה, להימלט מהבריונים ובכל זאת להישאר בסביבה.

יש להניח שהיו עוד כמה דירות כאלה מסביב, אבל בעליה של דירה זו - אדם בשנות הארבעים לחייו - היה ידוע בציניות שלו. זה התבטא בחוסר אמון מוחלט באפשרות שמשהו ישתנה, ספק בכוונות האנשים מסביבו וקוצר רוח כלפי חברים. ופתאום, ככל שהכיכר התמלאה במפגינים וככל שימי המהפכה התרבו, כן נשרו ממנו קליפות הציניות.

אין ספק: נכונו למצרים הרבה אכזבות. הציבור המאוחד מאחורי הסיסמה "העם רוצה בנפילת המשטר" מגלה את חילוקי הדעות האידיאולוגיים והאישיים. לבני המעמד הבינוני-גבוה שמרדו קל היום לתמוך בתביעת הצבא להפסיק את השביתות, ולראות בפועלים השובתים - אחים למרד - כמי שמסכנים את הכלכלה הלאומית. הדיבורים על חיסול השחיתות אולי מחפים על כוונה להתחמק משינוי שורשי בחלוקת ההכנסה הלאומית. החשש מגניבת המהפכה על ידי הצבא לא יוסר זמן רב - ודאי לא לפני שיתקיימו הבחירות הכלליות.

ובכל זאת, שום אכזבה לא תמחק את ההישג העצום. באל-תחריר הובסה הציניות. אלה ההמונים שחשפו את העובדה שהמשטר הוא כמו עוגת ג'לי, כהגדרת עיתונאי מצרי: "גדול בנפח, אך רופף". הפגנת הניצחון ביום שישי אותתה במפורש לצבא: "העם רוצה משטר אזרחי ולא צבאי". אין מדובר באירוע חד-פעמי שהתמוסס - אפשרות שהעלה כאן אלוף בן.

בן שואל מדוע תעשיית המידע הממסדית חזתה את המשך ה"יציבות" במצרים, בניגוד, למשל, לתחזיתו המדויקת של "שמאלני קיצוני" כאסף אדיב. ההסבר די פשוט. בז'רגון של "שמאלנים" המונח "יציבות שלטונית" - במיוחד כשמדובר במשטרים דכאניים - לא קיים. זהו מונח הספוג בציניות. הוא מניח שאי-צדק, עוול וצביעות יכולים להמשיך לשלוט באין מפריע, באמצעות קניית אנשים, תחבולות ואכזריותם של מנגנוני הביטחון. באופן טבעי, שוחרי היציבות מחפשים את המידע אצל מי ששולט ומקורביו.

בשביל "שמאלנים" "ההמון" הוא תמיד ציבור עם הרבה פנים, קולות ומחשבות - וסוכן שינוי. לכן הוא מקור המידע הבסיסי, העיקרי. "עוולות" הם לא סיפורי שוליים מרשתות חברתיות (תמהוניות בעיני המדיה המהוגנת). "עוולות" בשביל "השמאלני" הם לא סיפור על מצרי מסכן (או פלסטיני אומלל) - כי אם על שלטון לא לגיטימי: בין שנוצר בהפיכות צבאיות וטרור, ובין שנולד ממלחמה לפני 44 שנה ומכיבוש שנתמך בווטו אמריקאי.

המידע על גלי שביתות במצרים - שממנו הסיק אדיב שהשלטון המצרי אינו יציב - לא היה מחתרתי. גם לא צריך ידע רב בהיסטוריה כדי לדעת, שפערים מעמדיים דמיוניים כבמצרים והשקרים שמספר השלטון הם פצצות מושהות. אבל חוסר העניין המבני ב"המון" יוצר נקודות עיוורות. כשצרכני מידע במרכזי הכוח אינם מתעניינים בסובייקט אלא רק "איך זה ישפיע" עליהם, וכשאי-צדק הוא מושג טרחני בשבילם, הדף שהם קוראים יהיה מלא בכתמים שחורים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו