בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

משה ארנס | ישראלים חסרי שורשים

תגובות

מי הם אלה, בהם גם כותבים בעיתון זה, שהתקוממו לנוכח הודעת שר החינוך, ולפיה יש לקחת תלמידים לטיולי מורשת למערת המכפלה בחברון? האם הם ציונים, לא ציונים, פוסט-ציונים, או אנטי ציונים? האם שורשיהם בארץ ישראל יבשו במשך השנים?

נראה שהם שכחו את בסיס הציונות, ולפיו המדינה היהודית קמה בארץ ישראל רק משום היותה מולדת העם היהודי וכי הר הבית בירושלים, מערת המכפלה בחברון וקבר רחל בבית לחם הם הסמלים העיקריים לקשר של העם היהודי לארץ ישראל - אזכור לכך שארץ ישראל היא מולדת העם היהודי, שאליה חזר לאחר אלפיים שנות גלות.

נראה שהם נשבו בקסם "גבולות 67'", הוכו בסנוורים מול "הקו הירוק", המשורטט כצלקת לאורך ארץ ישראל. ממערב לקו ישראל הכשרה, שאינה כובשת עם אחר; ממזרח לו, מוטב להיזהר. לתפישתם, אלה שטחים כבושים שבהם ישראל שולטת בעם אחר ואסור ליהודי להיות שם או חלילה להתיישב שם.

מהו "הקו הירוק", שהוא לכאורה מקודש? אין הוא יותר מאשר קו שביתת הנשק, שעליה הוסכם בין נציגי ישראל וירדן ברודוס ב-24 באפריל 1949. הקו לא היה אמור להיות גבול בין מדינות, אלא ייצג, בשינויים מסוימים, את הקו שבו הסתיימו קרבות מלחמת השחרור.

הליגיון הערבי, שפלש לתחום המדינה החדשה ב-15 במאי 1948, הגיע לנקודה שבה הבין מפקדו גלאב פחה, שבלא הסכמה להפסקת אש יתקדם הצבא הישראלי לכיוון הירדן, וצבאו לא יוכל לעמוד נגדו.

שביתת הנשק הותירה את הלב התנ"כי של ישראל העתיקה, את הרי יהודה ושומרון, ממזרח לקו שביתת הנשק. מפקדי החטיבות במלחמת השחרור משה דיין ויוסף טבנקין ביקשו מהמטה הכללי לאשר להם לכבוש את העיר העתיקה בירושלים, את בית לחם וחברון, אך הפסקת האש שנקבעה ל-22 באוקטובר 1948 עצרה בעדם.

בתקופת שלטון ירדן באזורים אלה נאסר על יהודים לחיות בהם, ובמשך 18 שנות הכיבוש הירדני לא הותר ליהודים לבקר בכותל המערבי, במערת המכפלה ובקבר רחל.

מצדה, שבמשך השנים ביקר בה כל ישראלי כמעט, נמצאת בשליטה ישראלית מאז מארס 1949. אז הגיעו לאזור ים המלח יחידות צה"ל שנעו מבאר שבע. אפשר לדמיין, שאם מבצע זה של הרגע האחרון לא היה מתקיים, מי שמתלוננים כיום על ביקורי תלמידים בקברי האבות בחברון היו טוענים נגד ביקורים במצדה בהיותה "שטח כבוש".

ההתנגדות החולנית לביקורים באתרים שממזרח לקו שביתת הנשק נראית כחלק מחרם נרחב יותר של האזור כולו. בין שמדובר באריאל או בחברון, כף רגלם של הישראלים האלה, חסרי השורשים, לא תדרוך בהם. בעמדתם הם מחזקים את התעמולה הערבית, ולפיה טענות היהודים בדבר קשר היסטורי לארץ אינן אלא בדיות.

מצדדי פתרון "שתי המדינות", הדורשים נסיגה לקווי שביתת הנשק של 49' ורואים ביו"ש שטחים כבושים, אינם חושבים על הצורך בהבטחת הקשר של היהודים לאתרים אלה, אם אכן תתבצע נסיגה כזאת. האם היתה הגישה לאתרים אלה על סדר היום במו"מ בין אהוד ברק ליאסר ערפאת, ובין אהוד אולמרט וציפי לבני לרשות הפלסטינית? המצדדים בפתרון שתי המדינות מוכנים, כנראה, לפגיעה בקשר שבין העם היהודי לאתרים, המוכיחים את הזיקה של היהודים לארץ ישראל. זה מסביר אולי את ההתנגדות לביקורי תלמידים בחברון.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו