בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עמנואל ויצטום | ישראל בבועה

דעת העולם על ישראל נהיית יותר ויותר סגורה וחד-ממדית. עלינו לצאת מהבועה ולשנות את היחס אלינו

תגובות

אני כותב את הדברים הבאים כמנהל אמנותי של תיאטרון בישראל, כמוזיקאי וכישראלי שאוהב את מדינתו ואת ערכיה הבסיסיים, שעליהם גדלתי: קבלת אחר, סובלנות, פתיחות ומידתיות. הזדהותי עם ערכים אלה נובעת מהיסטוריה המשפחתית שלי - רבים מבני משפחתי נרצחו בשואה - וגם מהבנה שעמנו יושב בסביבה מורכבת ורב תרבותית, שבה אין אנו יכולים להרשות לעצמנו לבחור אם לקבל את האחר או להתנגד לו, אלא אנו צריכים להתמודד אתו, לחיות אתו, לתמוך בו, להיתמך בו ואתו לצמוח.

לאחר שנים של למידה ועשייה כאמן בחו"ל, הגעגועים החזירו אותי לארץ, אבל גם הרצון להשפיע על עתיד המדינה בדרכי שלי, לאור חוויותי את היחס המתהווה לישראל בחו"ל. בשנים האחרונות ישראל מתפקדת כבועה. בועה ללא שיח ציבורי, תרבותי וחברתי אמיתי על הנעשה בארץ ביחס לאזרחי המדינה, לסכסוך הישראלי-פלסטיני ולמצבה של ישראל בעולם. תפישתנו את מצבנו בעולם מבוססת בעיקר על הסיקור התקשורתי של מקרים כמו אמן המסרב לבוא לישראל, או מדינה המסרבת לקיים קשרים כלכליים עם ישראל. כשאמן מחרים את ישראל אנחנו מושכים בכתפינו ומכפישים אותו או מתעלמים ממנו. התעלמות זו מאפיינת לטעמי אותנו כחברה - המצב הביטחוני בסדר, אז אפשר להתעלם מבעיות אלה.

ישראל לא מבינה מה קורה היום בעולם. בעוד אנחנו מתעסקים ביום יום הקשה של חיינו, מתוך תפישה שאנחנו הדמוקרטיה היחידה במזרח בתיכון, חברה פתוחה המבקרת את עצמה - העולם מקביל אותנו לדרום אפריקה של האפרטהייד. חרמות אקדמאיים, תרבותיים וכלכליים על ישראל מתרבים, והשנאה אלינו רק גוברת. שנאה זו לא מגיעה מכיוונים קיצוניים או חסרי יכולת השפעה, אלא מזרמים מתונים ומרכזיים, שלפני זמן לא רב התעניינו מאוד בנעשה בארץ. בשנותי בארה"ב ובאירופה מצאתי את עצמי מתווכח על הסכסוך ומסביר את מורכבותו, את מבנה החברה הישראלית הסבוך וזהויותיה, ונענה בדיאלוג. כיום דיאלוג זה נעלם, והחרמות הם שמחליפים אותו.

אני עצמי חווה חרמות אלה, שנאה גוברת, פחות ופחות הקשבה ופסילה שלי מעצם היותי ישראלי. יוזמותי לפעולות אמנותיות המחברות בין אוכלוסיות ותרבויות שונות לא מעניינות יותר רבים מהאמנים. פרויקט "פירורים", למשל, שיזם תיאטרון "המעבדה", מביא אמנים מכל העולם להקליט בסאונד ובווידיאו את ירושלים וליצור אותה מחדש באמצעות אמנותם. פרויקט כזה יוצר דיאלוג סביב העיר, מאפשר מפגש מעמיק עם החברה הישראלית ותושבי העיר השונים, ומאפשר דיאלוג בלתי אמצעי בין אנשים ממקומות ומרקעים שונים. מאז העלאת הפרויקט לראשונה, בשנת 2010, אמנים רבים שהפרויקט מעניין אותם אמנותית מסרבים להשתתף בו, כי הם לא מוכנים לעבוד בישראל או עם ישראלים, בלי קשר לתוכן הפרויקט או למה שהוא מייצג.

זוהי התפתחות מפחידה, כי היא מאותתת שלא מעניין יותר אנשים אילו ערכים אני מייצג כישראלי, אלא עצם היותי ישראלי הוא סיבה לחרם עלי כמוסד תרבות וכיוצר. תקדים מסוכן זה מקרב אותנו אל סף תהום של שנאה חסרת בסיס, חסרת הקשר עובדתי, תיוג וסטריאוטיפיזציה, ללא קשר לדעה או ייצוג.

בעייתנו אינה חרמות מאורגנים. בעייתנו היא שכבר לא מנסים אפילו להבין אותנו ואת דעותינו מחד, וחוסר היכולת שלנו כחברה וכתרבות להבין שהגישה הבינלאומית כיום היא שישראל היא מדינה גזענית, אלימה וכובשת מאידך. דעת העולם על ישראל נהיית יותר סגורה וחד-ממדית ופחות מורכבת ופתוחה לדיאלוג. כדי שלא נהפוך למדינה שכל העולם מחרים, אנחנו צריכים לצאת מבועת המחשבה שהבעיה לא אצלנו אלא אצל אחרים. רק אנחנו יכולים לשנות את דעתו של האחר עלינו, לעורר אצלו את הרצון להבין את הצד שלנו. רק בידנו כפרטים נמצא עתידנו כחברה, כתרבות וכקהילה - עתיד שיכול להיות מושתת על אי הבנת אחר, רמיסת החלש, איומים, אלימות ומלחמות דתיות ועדתיות, או על קבלת אחר, סובלנות, פתיחות ומידתיות. כל אחד מאתנו יכול לשנות את המציאות. החלטותינו לא לקחת חלק בשיח מאפשר לאותם צדדים הניזונים מאי הדיאלוג ומאי הרצון להידברות להתחזק ולעצב את המציאות כרצונם - מציאות שכובלת אותנו ומגדירה את חיינו וזהותנו באמצעותה.

הכותב הוא מוזיקאי ומנהל אמנותי של תיאטרון המעבדה בירושלים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו